יעלה ויבוא

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

מובא בתלמוד (בבלי שבת כד,א):

ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד – ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה

על פי זה פסק הרמב"ם (הל' תפילה ב,י):

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַיָּמִים, וְאוֹמֵר בָּ'עֲבוֹדָה': "אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא..."

תפילת "יעלה ויבוא" טעונה ביאור. בפרט, יש להבין מה פשר שמונת הפעלים בתחילת התפילה (להלן מתוך נוסח הרמב"ם בסדר התפילה, סוף ספר אהבה):

אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא, יַגִּיעַ, יֵרָאֶה, יֵרָצֶה, יִשָּׁמַע, יִפָּקֵד, יִזָּכֵר לְפָנֶיךָ זִכְרוֹנֵנוּ, זִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, זִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, זִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵטָה לְטוֹבָה לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים

מדוע לא מספיק לומר "יִזָּכֵר לְפָנֶיךָ זִכְרוֹנֵנוּ וכו'" מבלי להוסיף עוד שורה של פעלים (שרבים מהם אינם משמשים דרך כלל בצמוד לשם העצם "זכרון")? מובא בשם הגר"א ששמונה הלשונות נדרשים כדי לחדור כביכול דרך שבעה רקיעים שחוצצים בינינו לבין הקב"ה. ואולם יש להעיר שבסידור רס"ג (אשר לא היה בפני הגר"א) מופיעים רק ששה לשונות (סידור רס"ג ברכת המזון):

א-להינו ןא-לוהי אבותינו יעלה ויבא, יגיע ויראה, יזכר ויפקד זכרונינו וזכרון אבותינו….

והנה אבודרהם זיהה את מקור הלשונות "יַעֲלֶה","יִשָּׁמַע","יִזָּכֵר" בפרשה הקצרה בסוף שמות פרק ב:

(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. (כד) וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. (כה) וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים.

רוב התורה עוסק בקורות האבות או בני ישראל, או בדברי ה' אל נביאיו (בעיקר משה רבינו). ואילו פרשה יקרה זו, הבאה מייד לפני ההתגלות של הקב"ה אל משה בסנה, מתארת, כביכול, את מה שהתרחש בשמים בעקבות השיעבוד של בני ישראל במצרים. פרשה דומה מצויה מייד לפני התגלות הא-להים אל נח (בראשית ו):

(ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

ראוי לציין שהקב"ה מתגלה בשם ה' בפרשה זו בספר בראשית, אף שעניינה מידת הדין. ואילו בפרשה בספר שמות, העוסקת לכאורה במידת הרחמים, מתגלה הקב"ה דרך שם א-להים. דבר זה קושר את הפסוקים הללו בסוף שמות פרק ב' למסופר בשמות פרק א':

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. (יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. (יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. (כ) וַיֵּיטֶב אֱ-לֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.

ההתגלות הראשונה בשם ה' בספר שמות מגיעה רק בסיפור הסנה, שבו גם זיהה אבודרהם את המקור ללשונות "יָבוֹא", "יֵרָאֶה", "יִפָּקֵד" בפסוקים הבאים (שמות ג):

(ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם.

(טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.

בפסוקים בסוף פרק ב' כתוב: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" ואילו בדברי הקב"ה אל משה בסנה נאמר: "הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי". "שועתם" של בני ישראל עלתה ובאה לה אל כסא הכבוד בדמות צעקה אשר בכוחה לזעזע כביכול את אמות הספים בשמים. ומכאן לצמד "יַעֲלֶה וְיָבוֹא".

נמצא שתפילת "יעלה ויבוא" פונה אל ההשגחה העליונה בבקשה שזכרוננו וזכרון אבותנו וכו' יעלו לרצון ויעוררו כביכול רחמי שמים כשם שקרה בגאולה ממצרים.

נשאר אפוא לאתר את מקורם של הלשונות "יַגִּיעַ" ו-"יֵרָצֶה". לפי אבודרהם "יַגִּיעַ" רומז לסולם יעקב (בראשית כח,יב):

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ

הסולם והמלאכים שעולים ויורדים בו מייצגים את הקשר בין מה שקורה בארץ להשגחה העליונה. יעקב ראה בחלומו את הקב"ה נִצָּב כביכול על הסולם ומשגיח עליו, והדבר נסך בליבו בטחון. תפילת "יעלה ויבוא" מבקשת את אותו הקשר בין שמים לארץ בחיינו.

ואילו לשון "יֵרָצֶה" מצוי בתורה בעניין הקרבנות שיהיו לרצון בשמים, ואבודרהם הפנה אל מקור (אולי היחיד בתורה ובנביאים, אמנם ראה בכתובים תהלים קמא,ב; איוב מב,ח; דה"י ב ז,א ועוד) המזכיר בצורה מפורשת גם קרבנות וגם את המושג "תפילה" בתוך אותו הפסוק (ישעיהו נו,ז):

וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל הָעַמִּים

והנה דברי אבודרהם עצמו (ערבית ליל פסח):

א-להינו וא-להי אבותינו יעלה ויבא ע"ש "ותעל שועתם" (שמות ב,כג). ויבא ע"ש "הנה צעקת בני ישראל באה אלי" (שם ג,ט). יגיע ע"ש "וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח,יב) והוא רמז על הגעת תפילה לשמים. יראה ע"ש "ראיתי את הלחץ" (שמות ג,ט). וירצה ע"ש "לרצון על מזבחי" (ישעיהו נו,ז). ישמע ע"ש "וישמע א-להים את נאקתם" (שמות ב,כד). יפקד ע"ש "פקד פקדתי אתכם" (שם ג,טז) וכתיב "כי פקד ה' את עמו" (רות א,ו; וראה גם שמות ד,לא וראב"ע שם) ויזכר ע"ש "ויזכור א-להים את בריתו את אברהם וגו'" (שמות ב,כד).

המקור להעלאת עניין הזיכרון דווקא בימי המועדים וראשי החודשים נמצא בתורה עצמה (במדבר י):

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. (י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

וביאר הנצי"ב (העמק דבר במדבר י,י):

והיינו דמצלינן במועדים ובראשי חדשים 'יעלה ויבא' שיש בה הרבה זכירות

ואולם הנצי"ב הקשה על לשון הפסוק שם בעניין מלחמה (שם ט):

וכי תבואו מלחמה בארצכם – אין הלשון מובן, דהאיך יביאו ישראל מלחמה בארצם, וזה אי אפשר, אלא כמו מלחמת יהודה ובנימין על עשרת השבטים, וא"כ היאך כתיב "על הצר הצורר אתכם". אלא צריך לפרש 'או בארצכם או על הצר הצורר אתכם' היינו אומה אחרת. זהו לפי הפשט.

לדאבוננו, אירועי שמחת תורה תשפ"ד סיפקו לנו תשובה מן המציאות לקושיית הנצי"ב. יהי רצון שיעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו וזכרון אבותינו בפני היושב במרומים ונזכה לישועה ולרחמים במהרה בימינו.