נו"ע אר"ק שד"ש

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

פסק הרמב"ם (הל' תפילה יג,יט):

נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת מַפְטִירִין קֹדֶם לְתִשְׁעָה בְּאָב בְּשָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹכֵחָה: שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה מַפְטִירִין 'דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ...' (ירמיה א,א); שְׁנִיָּה - 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' (ישעיה א,א); שְׁלִישִׁית - 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה' (שם א,כא). וְכֵן שַׁבָּת שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב מַפְטִירִין 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי' (שם מ,א). וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּעָרֵינוּ לִהְיוֹת מַפְטִירִין בְּנֶחָמוֹת יְשַׁעְיָה מֵאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשַׁבָּת שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְטִירִין 'שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל' (הושע יד,ב)

אמנם בסדר התפילות בסוף ספר אהבה הביא את רשימת "הָעִנְיָנוֹת שֶׁנָּהֲגוּ רֹב הָעָם לִקְרוֹת מִן הַנְּבִיאִים בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּמַפְטִירִין בָּהֶן" ושם מנה הפטרות אחרות לשבתות הללו, אך לבסוף העיר:

וְכֵן נָהֲגוּ רֹב הָעָם לִהְיוֹת מַפְטִירִין בְּנֶחָמוֹת יְשַׁעְיָה מֵאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

בַּשַּׁבָּת שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי..." (מ,א-יא). בַּשְּׁנִיָּה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יי..." (מט,יד-כו). בַּשְּׁלִישִׁית: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה..." (נד,יא-נה,ה). בָּרְבִיעִית: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם..." (נא,יב-נב,ב). בַּחֲמִישִׁית: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" (נד,א-י). בַּשִּׁשִּׁית: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ס,א-כב). בַּשְּׁבִיעִית: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ..." (סא,י-סג,ט).

מקור המנהג להפטיר בנחמות ישעיה הוא מהפסיקתא כמבואר בדברי התוס' (מגילה לא,ב ד"ה ר"ח אב):

ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו'" – ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה "שמעו דבר ה'" ובשבת שלפני תשעה באב "חזון ישעיהו" והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב, ואלו הן: "דברי ירמיה", "שמעו דבר ה'", "חזון ישעיהו", ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן: "נחמו נחמו", "ותאמר ציון", "עניה סוערה" לבדה, "אנכי אנכי", "רני עקרה", "קומי אורי", "שוש אשיש", "דרשו", "שובה". ולפיכך מקדימין "עניה סוערה" קודם "רני עקרה" דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש ולעולם "שוש אשיש" ב"אתם נצבים" דהיינו שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות…וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וכן פירש ר"ת

ומובא במרדכי (מגילה רמז תתל"א):

כתב רבינו משולם חתן שחל להיות בר"ח…מפטיר בשל ר"ח…ואשתקד ישבו זקני קהלנו ונתיישבו בדבר ונמנו וגמרו שלא לדחות הפטרות נו"ע אר"ק שד"ש הואיל ופסקה רב כהנא

הרי שהפסיקתא האמור בדברי התוס' הוא הפסיקתא דרב כהנא.

אלא שבמהלך הדורות היו שייחסו את ה"פסיקתא רבתי" המצוי בידינו לרב כהנא (כנראה משום שה"פסיקתא דרב כהנא" המצוי גם הוא בידינו היום טרם ראה אז את אור הדפוס). ונראה שמהר"צ חיות סבר שדברי התוס' הנ"ל מכוונים ל"פסיקתא רבתי", שהרי כך כתב ב"אגרת בקורת" שלו:

פסיקתא רבתי מובא ברש"י…ועין סוף מגילה שהאריכו התוס' הרבה בעניין הפטרות דנחמות ותשובה שאנו נוהגים על פי הפסיקתא

ואולם סדר הפיסקאות בפסיקתא רבתי אינו לגמרי תואם את סדר ההפטרות שהביאו התוס', ואילו ב"פסיקתא דרב כהנא" הסדר תואם לחלוטין וברור שהתוס' התכוונו אליו.

עוד יש להעיר בעניין ה"פסיקתא רבתי" שלא יתכן לייחס אותו לאמורא כלשהו בשם רב כהנא, משום שמובא ממש בתחילתו (פיסקא דשבת ור"ח, פרשה ב):

א"ר יהושע בן לוי: למה היו קורין אותו שמחת בית השואבה, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אמרו, אימתי את מחזירנו לאותו כבוד, הרי כמה זמן שחרב בית חיינו, הרי שבוע הרי יובל הרי שבע מאות ושבעים ושבע (ועתה הוא כבר אלף ומאה וחמשים ואחד) מתי אבא ואראה פני א-לוהים?

הרי שהפסיקתא רבתי הוא לכל המוקדם משנת 777 אחרי החורבן (=845 לסה"נ), מאות שנים אחרי האמוראים. אפשר רק לשער איזו ציפייה לגאולה היתה בשנת 777 לחורבן, והד לכך נשמע במדרש הנ"ל. אמנם ברור שהתאריך הנוסף שהובא בסוגריים ("עתה הוא כבר אלף ומאה וחמשים ואחד") אינו אלא לשון המעתיק בשנת 1219 לסה"נ (כלומר זמן רב אחרי רש"י) שהרי רש"י מביא מהפסיקתא רבתי בכמה מקומות (ראה למשל רש"י ישעיהו נא,יד).

ומכל מקום, יש לעמוד על סדר ה"שבע דנחמתא", שאינם לפי סדר הפרקים בנחמות ישעיהו, ובשבת פרשת "ראה" אנו קוראים "עניה סוערה" (ישעיהו נד,יא) לבדה (כפי שהעירו התוס') ושבועיים לאחר מכן קוראים את "רני עקרה" (בתחילת פרק נד, לפני "עניה סוערה" ) וברור שסדר זה נבחר בכוונה. התוס' נימקו את הקדמת "עניה סוערה" ל"רני עקרה" משום "דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר" אך מה פירוש הדברים?

והנה מובא באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות):

ואומר במדרש על דרך צחות כי תקנו לומר בתחלת הפטרות הנחמות "נחמו נחמו עמי" כלומ' שהקב"ה אמר לנביאים "נחמו נחמו עמי". על זה משיבה כנסת ישראל "ותאמר ציון עזבני ה'" כלומ' איני מתפייסת מנחמת הנביאים, ואומר… "עניה סוערה לא נוחמה" כלומ' הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו, על זה חוזר הקב"ה ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ואומר עוד "רני עקרה לא ילדה" ואומר עוד "קומי אורי כי בא אורך". על זה משיבה כנסת ישראל "שוש אשיש בה'" כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח "תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע וגומ'".

הרי שאבודרהם ראה בסדר ההפטרות רמז למעין שיחה משולשת בין הקב"ה לנביאים ולכנסת ישראל, אלא שלא ממש נתן טעם לכך שקוראים "רני עקרה" ו"קומי אורי" אחרי "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

ושמא יש להציע לכך הסבר על ידי העיון במופעי הפועל "נחם" בכל שבע ההפטרות של ה"שבע דנחמתא" שכולן מ"נחמות ישעיה". והנה, הפועל "נחם" מופיע בכל ארבע ההפטרות הראשונות בסדרה. בשלוש מתוכן (אלה שלפי אבודרהם מייצגות את דברי הקב"ה והנביאים) מופיע פועל "נחם" כבר בפסוק הפותח של כל הפטרה:

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם (מ,א)

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים (נד,יא)

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן (נא,יב)

ואילו בהפטרת "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'" המייצגת את דברי כנסת ישראל המסרבת להתנחם מופיע פועל "נחם" רק בפסוק האחרון:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כׇּל חׇרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (נא,ג)

פסוק אחרון זה של הפטרת "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'" מופיע בפרשת "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק" (נא,א) שקשורה באופן מובהק לפרשיות הבאות אחריה (שאינן נקראות כחלק מהפטרה זו), כפי שהראה הר"י אברבנאל בביאורו :

שמעו אלי רודפי צדק וכו' עד עורי עורי לבשי עוזך ציון: אתה תראה בכתובים האלה שלשה פרשיות סמוכות זו לזו תחלתן בלשון אחד: הראשונה, "שמעו אלי רודפי צדק". השנית, "הקשיבו אלי עמי". השלישית, "שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם", ששלשתם הם מלשון שמיעה והקשבה ששניהם אחד

אף על פי כן, פרשת "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק" צורפה להפטרת "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'", ונראה שהטעם לכך הוא כדי לסיים בדברי נחמה, ובפרט כדי לסיים בדברי נחמה הכוללים שימוש בפועל "נחם".

והנה, מההפטרה החמישית ואילך בסדרת ה"שבע דנחמתא" נעלם פתאום הפועל "נחם". הלא דבר הוא זה?

ואולם בהפטרה החמישית, "רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" (נד,א) אמנם אין "נחם" אך יש "נֹחַ" (נד,ט):

כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעׇר בָּךְ

והלא השם "נֹחַ" נגזר מ"נחם" ככתוב (בראשית ה,כט): 

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'

ובהפטרה הששית, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ס,א), אין לא "נחם" ולא "נֹחַ", אך היא מסתיימת בתנועת "נה" (ס,כב):

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה

נמצא שיש כאן מעין סדרה של "נחם", "נח", "נ". שמא סדרה זו מייצגת צורך הולך ומתאדה בנחמה, ככל שהגאולה מתקדמת. הפטרת "רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" מייצגת לפי זה שלב בגאולה שבו הצורך בנחמה הולך ודועך, ואילו הפטרת "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" מייצגת שלב מתקדם עוד יותר שבו כבר עצם הצורך בדברי נחמה הוא זכרון רחוק, שלא נשאר ממנו כמעט דבר. בהפטרה האחרונה צורך זה נעלם כליל, עד שכנסת ישראל אומרת בעצמה "עתה יש לי לשוש ולשמוח – שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע (סא,י)".