למה פרשה זו סתומה

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות מהווה "שכבת מידע" קדומה ובסיסית ביותר בתורה. הדבר בא לידי ביטוי בהלכות שפסק הרמב"ם (הל' תפילין מזוזה וספר תורה ז,יא):

…אִם כָּתַב הַמָּלֵא - חָסֵר, אוֹ הֶחָסֵר - מָלֵא, אוֹ שֶׁכָּתַב מִלָּה שֶׁהִיא 'קְרָא' וְכָתַב כִּקְרִיאָתָהּ… אוֹ שֶׁכָּתַב פָּרָשָׁה פְּתוּחָה - סְתוּמָה, אוֹ שֶׁכָּתַב סְתוּמָה - פְּתוּחָה, אוֹ שֶׁכָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב, אוֹ שֶׁכָּתַב פָּרָשָׁה אַחַת כְּשִׁירָה - הֲרֵי זֶה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה כְּלָל, אֶלָּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁין שֶׁמְּלַמְּדִין בָּהֶן הַתִּינוֹקוֹת.

ובהמשך דבריו (שם ח, ג):

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ בְּמָלֵא וְחָסֵר - אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ וּלְהַגִּיהוֹ… אֲבָל אִם טָעָה בְּרֶוַח הַפָּרָשִׁיּוֹת וְכָתַב סְתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ פְּתוּחָה סְתוּמָה, אוֹ שֶׁהִפְסִיק בְּרֶוַח וְהִנִּיחַ פָּנוּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ פָּרָשָׁה, אוֹ שֶׁכָּתַב כְּדַרְכּוֹ וְלֹא הִפְסִיק בְּרֶוַח בִּמְקוֹם הַפָּרָשָׁה, אוֹ שֶׁשִּׁנָּה צוּרוֹת הַשִּׁירוֹת - הֲרֵי זֶה פָּסַל, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְסַלֵּק אֶת כָּל הַדַּף שֶׁטָּעָה בּוֹ.

הפיסוק, הניקוד, טעמי המקרא – כל אלה אינם קיימים כלל בספר תורה הכתוב כהלכתו, אף שהם נראים בעינינו כ"שכבות מידע" הנחוצות להבנת כוונת התורה ופירושה. ואילו חלוקת התורה לפרשות פתוחות וסגורות – לא זו בלבד שהיא קיימת בספר תורה הכתוב כהלכתו, היא אף מעכבת את כשרותה (בשונה, למשל, מהלכות האמורות בכתיבת האותיות של התורה כגון תיוגן וכדומה, שנאמרו רק למצווה מן המובחר אך אינן מעכבות – ראה שם ז, ח-ט).

הרמב"ם אף קבע מסמרות בעניין זה, כפי שהסביר (שם ח,ד):

וּלְפִי שֶׁרָאִיתִי שִׁבּוּשׁ גָּדוֹל בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁרָאִיתִי בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְכֵן בַּעֲלֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁכּוֹתְבִין וּמְחַבְּרִין לְהוֹדִיעַ הַסְּתוּמוֹת וְהַפְּתוּחוֹת נֶחֱלָקִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ כְּמַחֲלֹקֶת הַסְּפָרִים שֶׁסּוֹמְכִין עֲלֵיהֶן - רָאִיתִי לִכְתֹּב הֵנָּה כָּל פָּרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה הַסְּתוּמוֹת וְהַפְּתוּחוֹת וְצוּרוֹת הַשִּׁירוֹת, כְּדֵי לְתַקֵּן עֲלֵיהֶן כָּל הַסְּפָרִים וּלְהַגִּיהַּ מֵהֶן.

וְסֵפֶר שֶׁסָּמַכְנוּ עָלָיו בִּדְבָרִים אֵלּוּ - הוּא הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּמִצְרַיִם, שֶׁהוּא כּוֹלֵל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים, שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם מִכַּמָּה שָׁנִים לְהַגִּיהַּ מִמֶּנּוּ הַסְּפָרִים. וְעָלָיו הָיוּ הַכֹּל סוֹמְכִין, לְפִי שֶׁהִגִּיהוֹ בֶּן אָשֵׁר, וְדִקְדֵּק בּוֹ שָׁנִים, וְהִגִּיהוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ, וְעָלָיו סָמַכְתִּי בְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי כְּהִלְכָתוֹ.

אותו "סֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּמִצְרַיִם…שֶׁהִגִּיהוֹ בֶּן אָשֵׁר" מזוהה על ידי רבים עם כתר ארם צובא.

ומכאן לסיפור אישי. הספר הראשון מתוך "משנה תורה" של הרמב"ם שיצא כולו עם פירוש "יד פשוטה" של אמו"ר ז"ל היה ספר אהבה. אמנם קדמו לו הל' תשובה מתוך ספר המדע, אך ספר אהבה היה הספר השלם הראשון שיצא בסדרה. בטרם ניגש אמו"ר ז"ל למלאכת הפירוש, היה חשוב לו להתבסס על הנוסח האמין והמדוייק ביותר שניתן למצוא לדברי הרמב"ם עצמו. מאחר וכתב היד המקורי של "משנה תורה" אינו בנמצא, ביקש אמו"ר ז"ל לבסס את מהדורותו לספרי "המדע" ו"אהבה" על כתב יד אוקספורד לספרים הללו אשר נושא חותמת בכתב ידו של הרמב"ם המעיד עליו כי הוגה מספרו המקורי.

ב"פתח דבר" לספר אהבה עמד אמו"ר ז"ל על כך שכתב יד חשוב זה טרם זכה (עד אז) להוצאה מדוייקת, והוסיף הערת שוליים שבה כתב שאין להתייחס ברצינות למהדורתו של פלוני אלמוני אשר התיימר להוציא לאור את נוסח דברי הרמב"ם על פי כתב יד זה כמה עשרות שנים קודם לכן. כל מי שזכה להכיר את אמו"ר ז"ל יודע עד כמה הערה זו לא היתה אופיינית (בלשון המעטה), וספק אם ניתן למצוא כמותה בכל עשרות הכרכים העבים של "יד פשוטה" או בכל שאר כתביו הרבים והענפים של אמו"ר ז"ל. כיצד קרה הדבר שהערה כזו מצאה את מקומה דווקא ב"פתח דבר" של הספר הראשון השלם שיצא בסדרת "יד פשוטה"?

מעשה שהיה כך היה. כשאמו"ר ז"ל התחיל לעבוד על ה"יד פשוטה", הוא חשב להתבסס על נוסח הרמב"ם מאותו ספר מודפס המבוסס, כביכול, על כתב יד אוקספורד. בדפים הראשונים של הספר הוא אכן מצא חילופי נוסח מעניינים (ביחס לשאר המהדורות המודפסות), אך ככל שהתקדם בספר חילופי הנוסח הלכו ופחתו, עד שנעלמו כמעט כליל. דבר זה היה חשוד מאוד בעיניו, אך מאחר ולא היתה לו גישה אל כתב היד עצמו באותה תקופה, לא היתה לו דרך לברר את חשדותיו.

בערך באותו הזמן יצא לאור צילום של שרידי ה"כתר" שהגיעו לישראל בדרך לא דרך אחרי שניזוק קשות בפרעות בחלב שבסוריה קצת לפני קום המדינה. הצילום כלל את סוף ספר דברים, ובתוכו את שירת האזינו.

והנה, בהמשך לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל שסופר "שֶׁשִּׁנָּה צוּרוֹת הַשִּׁירוֹת – הֲרֵי זֶה פָּסַל", הגדיר הרמב"ם בפירוט רב את צורת שירת האזינו (שם):

צוּרַת שִׁירַת הַאֲזִינוּ (דברים לב,א-מג) - כָּל שִׁטָּה וְשִׁטָּה יֵשׁ בְּאֶמְצָעָהּ רֶוַח אֶחָד כְּצוּרַת הַפָּרָשָׁה הַסְּתוּמָה, וְנִמְצֵאת כָּל שִׁטָּה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם. וְכוֹתְבִין אוֹתָהּ בְּשֶׁבַע וְשִׁשִּׁים שִׁטּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל שִׁטָּה וְשִׁטָּה…וְאֵלּוּ הֵן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל חֲצִי שִׁטָּה אַחֲרוֹנָה, שֶׁהֵן בְּאֶמְצַע הַדַּף…

הבאנו כאן את דברי הרמב"ם כפי שמובאים בכתב היד. אמנם בדפוסים הישנים גרסו כאן: "וכותבין אותה בשבעים שיטות" וכך הופיע גם באותה מהדורה של ספר אהבה שיצאה כביכול על פי כתב יד אוקספורד. נוסח משובש זה בדברי הרמב"ם אף הטעה את אחד מגדולי חוקרי המקרא אשר קיבל רשות לעיין ב"כתר" כשנמצא עוד בחלב, והגיע למסקנה שאינו ספרו של בן אשר כיוון שמצא בו שירת האזינו כתובה בששים ושבע שורות. ואולם אמו"ר ז"ל ידע שכבר בתקופת הראשונים יש עדות של הרמ"ה (הובאה בקרית ספר למאירי ב,א) על כתב יד של משנה תורה שהרמב"ם חתם עליו בכתב ידו, ועולה מדבריו שגרס בדברי הרמב"ם "וְכוֹתְבִין אוֹתָהּ בְּשֶׁבַע וְשִׁשִּׁים שִׁטּוֹת".

ואכן כשהתפרסמו צילומי ה"כתר" גילה אמו"ר ז"ל התאמה מופלאה ומלאה בין צורת שירת האזינו בצילומים לדברי הרמב"ם (לפי הנוסח ש"כוֹתְבִין אוֹתָהּ בְּשֶׁבַע וְשִׁשִּׁים שִׁטּוֹת"), ולימים כתב על כך ב"יד פשוטה" (שם):

אמנם עכשיו נתפרסם צילום של ספרו של בן אשר שניצל בדרך נס מהמון מתפרעים בחלב והוחזר למקומו בירושלים עיר הקודש, והוא הספר הנודע בשם "כתר ארם צובה". בעווה"ר אבדו ממנו רוב דפי התורה אבל החלק האחרון של ספר דברים שרד ובו שירת האזינו. ושם ניתן לראות שאכן גירסתנו היא הנכונה וכמו שהעידו עליה רמ"ה ז"ל והמאירי ז"ל. גם ראשי השיטות בשש השורות למעלה משירת האזינו וגם ראשי השיטות של חמש השיטות שלמטה ממנה הן בדיוק כמו שכתב רבנו לעיל ז,י. וכן צורת השירה עצמה בשבע וששים שיטות והתיבות שבראשי השיטות והתיבות שבראש כל חצי שיטה אחרונה הכל הוא כמו שכתב רבינו.

כך מצא אמו"ר ז"ל הוכחה חותכת לכך שאותו מוציא לאור של כתב יד אוקספורד (כביכול) עשה את מלאכתו רמיה, דבר אשר "זיכה" אותו באותה הערה ב"פתח דבר" לספר אהבה בסדרת "יד פשוטה". בעקבות ממצא זה טרח אמו"ר ז"ל הרבה להשיג צילום זעיר ("מיקרופילם") של כתב היד (שכן באותה תקופה עוד לא היו מחשבים אישיים), וישב על פיענוחו ימים כלילות משך שנים, עד שהוציא אותו לאור עולם ב"יד פשוטה".

והנה, פרשת ויחי היא היחידה מבין כל פרשיות השבוע שמתחילה באמצע פרשה, ללא כל רווח של "פרשה פתוחה" או אפילו "פרשה סתומה" מסוף פרשת ויגש. והביא על כך רש"י מבראשית רבה:

ויחי יעקב – למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו.

ואילו הרשב"ם הציע הסבר המבוסס יותר על פשוטו של מקרא (לדעתו):

עיקר התחלת פרשה זו מן "וישב ישראל בארץ מצרים וגו'" (בראשית מז,כז), כי עליו מחובר "ויחי יעקב" (שם כח). אלא שלא רצו הקהלות לסיים פרשת ויגש ב"ותהי הארץ לפרעה" (שם כ), וסיימוה ב"וישב ישראל".

לפי רשב"ם, פרשת "וישב" היתה אמורה להסתיים בפסוק האחרון העוסק בהלאמת הרכוש המצרי שהוביל יוסף (שם כו):

וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה

אלא "שלא רצו הקהלות" לסיים את פרשת ויגש בעניין השתלטותו של פרעה (בחסות יוסף) על כל משאבי מצרים, ועל כן צירפו עוד פסוק לסוף פרשת ויגש, שפותח למעשה את פרשת ויחי (שם כז):

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד

אלא שאם כן לא ברור מדוע אין רווח של לכל הפחות פרשה סתומה בין סוף פסוק כו לתחילת פסוק כז. ועוד, נראה שפסוק כז סוגר בעצמו את סיפור הלאמת הרכוש המצרי, אשר התחיל מייד לאחר פסוק יב שבו כתוב:

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף

יוסף כלכל את כל משפחתו ב"לֶחֶם לְפִי הַטָּף" ואילו "וְלֶחֶם אֵין בְּכׇל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (שם יג). המצב הקשה של הרעב "בְּכׇל הָאָרֶץ" לא הורגש באיזור בו הושיב יוסף את משפחתו בארץ גושן, ועל כן "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".

ואולם, שמא אפשר בכל זאת ללמוד מהרשב"ם על הקשר החזק בין הפסוק המסיים את פרשת ויגש לפסוק הפותח את פרשת ויחי:

(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

רש"י הביא מבראשית רבה שני הסברים להעדרו של רווח בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי. אך בבראשית רבה מובא הסבר נוסף:

דָּבָר אַחֵר: לָמָּה הִיא סְתוּמָה מִפְּנֵי שֶׁסָּתַם מִמֶּנּוּ כָּל צָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

כל ימי חייו של יעקב עמדו בסימן מאבקים בלתי פוסקים. הן "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱ-לֹהִים" (הושע יב,ד) וכדברי יעקב עצמו לפרעה (בראשית מז,ט): "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי". רק בסוף חייו זכה למעט שלווה, כשישב "יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". אפשר שהעדר הרווח בין "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" ל"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" רומז לכך ששבע עשרה השנים הללו עמדו בסימן "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" ושסוף סוף "סָּתַם מִמֶּנּוּ כָּל צָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם".