יונתן רבינוביץ
פסק הרמב"ם (הל' תפילה יג,ב):
עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא (כו,יד-מו) קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים כו,טו-סח) קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין 'בְּמִדְבַּר סִינַי' (במדבר א,א-ד,כ) קֹדֶם עֲצֶרֶת, 'וָאֶתְחַנַּן' (דברים ג,כג-ז,יא) אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב וְ'אַתֶּם נִצָּבִים' (שם כט,ט-ל,כ) קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְ'צַו אֶת אַהֲרֹן' (ויקרא ו,ב-ח,לו) קֹדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה
בעוד הקריאות שהונהגו בסמיכות לשאר המועדים נוהגות קדם המועד, קריאת "ואתחנן" נוהגת "אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב".
ב"יד פשוטה" הפנה אמו"ר ז"ל למקורה של הלכה זו בדברי הגאונים (סדר רב עמרם גאון):
לעולם קורין פרשה של צו אהרון קודם הפסח, ופרשת וידבר [תחלת] הספר קודם עצרת, וצמים בתשעה באב קודם ואתחנן, ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה… וסימן: פקיד ופסח, מנו ועצרו, צום וצלי, קום ותקע
הרי שהגאונים אף נתנו סימן מפורש לכך שהצום (=תשעה באב) קודם ל"צלי" (=פרשת ואתחנן, מלשון תפילה).
אמנם בביאור הלכה לאורח חיים תכ"ח,ד ד"ה ט"ב קודם כתב:
והטעם כדי שיקראו בה בפרשת דברים שהיא מתוכחותיו של משה קודם ט"ב כדי להפטיר בה בחזון שהיא תוכחות ישעיה על חורבן
ידועה גם דרשת חז"ל (איכה רבה א,א):
שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר (דברים א,יב): אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי וגו'. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיהו א,כא): אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ, משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה.
הרי שיש טעמים מובנים מדוע יש לקרוא את פרשת "דברים" קודם תשעה באב, שהרי יש בה את "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי וכו'" ותוכחותיו של משה על הבכיה של חינם בעניין חטא המרגלים אשר גרמה לבכיה לדורות בתשעה באב. אך ראו איזה פלא, לא כך סימנו הגאונים ולא כך נוסחה ההלכה, אלא "צום וצלי" – "וָאֶתְחַנַּן אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב"! מה פשר דבר זה?
והנה, בהמשך דבריו פסק הרמב"ם (הל' תפילה יג,יח): "בְּתִשְׁעָה בְּאָב בַּשַּׁחֲרִית קוֹרִין 'כִּי תוֹלִיד בָּנִים' (דברים ד,כה)", ונמצא שקוראים את פרשת "כי תוליד" גם בתשעה באב וגם בשבת שלאחר תשעה באב שבה "נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת מַפְטִירִין… 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי'" (הל' תפילה יג,יט). ונראה שיש בפרשה זו תכנים שמתאימים במיוחד גם לתשעה באב וגם לשבת "נחמו".
ראשיתה של פרשה זו מציגה תחזית קודרת (דברים ד):
(כה) כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. (כו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. (כז) וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. (כח) וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.
ואולם מייד לאחר מכן בא מפנה:
(כט) וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ. (ל) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. (לא) כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.
מפנה זה מפתיע, כיוון שלא ברור מתוך מה הוא צומח. מה גורם לכך שמתוך השקיעה ב"וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן" יגיעו לכדי "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם"?
נראה שמשום כך הבין אונקלוס ש"וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" אינו חלק מהחטא המתואר בתחילת הפרשה, אלא חלק מהעונש המתואר בפסוקים כו-כז:
וְתִפְלְחוּן תַּמָּן לְעַמְמַיָּא פָלְחֵי טָעֲוָתָא עוֹבָד יְדֵי אֲנָשָׁא אָעָא וְאַבְנָא
ובעקבות התרגום פירש רש"י:
ועבדתם שם אלהים – כתרגומו: משאתם עובדים לעובדיהם, אתם עבדים להם
גם ר"י אברבנאל הבין שפסוק כ"ח הוא חלק מהעונש, אלא שהוא ביאר את הדברים על רקע המראות הנוראות שחזה במו עיניו בתקופת גירוש ספרד (וראה על כך בעיונה של נחמה ליבוביץ ז"ל):
ולא נזכר זה כאן בדרך חטא כי אם בדרך עונש שזה היה להם הגדול שברעות שבהכרתם והרגישם האמונה הא-להית בלבם יעבדו עכו"ם בפיהם ובלשונם יכזבו למו ויהיו נהרגים על זה. ועליו אמר כאן ועבדתם שם אלהים אחרים…על כן אמרתי שמאמר ובקשתם משם הוא חוזר אל מה שאמר ועבדתם שם אלהים אחרים שבהיותם עובדים אלהים אחרים מתוקף הצרות והגזרות כמו שפירשתי יבקשו משם, רוצה לומר מתוך אותה עבודה שעושים מפני האונס, יבקשו אל ה' ויהיו מאמינים בו ובתורתו. והבטיחם שעוד ימצאו את השם אם יבקשו אותו בכל לבבם ובכל נפשם. ומה טוב אמרו בכל לבבך ובכל נפשך, לפי שאותם האנוסים אינם יכולים לקיים המצות אבל עיקר בקשתם את הש"י הוא בלבם ובנפשם בלבד.
פרשת "כי תוליד" מזהירה אמנם מפני פורענות קשה אך גם טומנת בחובה בשורה חשובה על התשובה שתצמח מתוך הפורענות: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ". ובפרשת התשובה (דברים ל) יתבאר שהתשובה היא הדדית כביכול:
(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ. (ג) וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
משה עמד בעבר הירדן ערב כניסתם הראשונה של בני ישראל לארץ, ופרס בפניהם את תמצית תולדות ישראל שעוד עתידות להתגלות, כולל החורבן, הגלות, התשובה והחזרה אל הארץ. פרשת "כי תוליד" מציגה את נצחיות הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל. ברית זו מבטיחה שהחורבן והגלות אינם סוף פסוק ועל כן פרשה זו מתאימה גם לתשעה באב וגם לשבת "נחמו".
מממ"ו 