ויעפילו

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

סיפור המעפילים מופיע פעמיים בתורה, תחילה בפרשת שלח (במדבר יד):

(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. (מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. (מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. (מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. (מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחׇרְמָה.

ולאחר מכן בדברי משה בתחילת ספר דברים (א):

(מא) וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה. (מב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה. (מד) וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חׇרְמָה.

מעניין ששתי הגרסאות של הסיפור משתמשות במילה נדירה כדי לתאר את פעולתם. בספר דברים אומר משה "וַתָּהִינוּ", ופירש ראב"ע: "ותהינו – מן: הן", כשם ש"וַתָּזִדוּ" (שם מג) בא מ"זד". וביאר רש"י: "ותהינו – לשון: הננו ועלינו אל המקום וכו' (במדבר יד,מ)".

ואילו הכינוי שדבק במעפילים בא מהכתוב המתאר את פועלם בפרשת שלח: " וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר". אונקלוס תרגם: "וְאַרְשַׁעוּ לְמִסַּק לְרֵישׁ טוּרָא". ואילו רש"י פירש:

ויעפילו – לשון חוזק, וכן: "הנה עופלה" (חבקוק ב,ד). אנגרי"ש בלעז, לשון עזות. וכן: "עופל בת ציון" (מיכה ד,ח), "עופל ובחן" (ישעיהו לב,יד).

אפשר שתרגום אונקלוס מסתייע מדברי משה בספר דברים (א,מג): "וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה". ושמא אפשר להביא סימוכין לכך גם מהפסוק שרש"י הפנה אליו בנבואת חבקוק (ב,ד): "הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". מה פירוש המילה "עֻפְּלָה"? יונתן תרגם: "רַשִׁיעַיָא", ונראה שהבין ש"עֻפְּלָה" בצלע הראשון של הפסוק מקביל ל"צַדִּיק" בצלע השני, ואילו "לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ" מקביל ל"בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". ומכאן לתרגום וַיַּעְפִּלוּ=וְאַרְשַׁעוּ.

ואולם אפשר לפרש את התקבולת בין שני צלעי הפסוק בחבקוק בדרך אחרת. אך לשם כך נקדים סקירה כללית על נבואתו של חבקוק.

ראב"ע פותח את ביאורו לדברי הנביא בהערה: "גם זה הנביא, לא ידענו דורו ולא משפחתו". כמו נבואת נחום העוסקת במפלת נינוה, גם בנבואת חבקוק העוסקת בעליית הכשדים אין הכתוב מוסר את זמנו של הנביא וגם לא פרטים על ייחוסו. אמנם לפי תוכן הנבואה מובן שנאמרה לקראת סוף ימי בית ראשון, כאשר הממלכה האשורית החלה שוקעת והממלכה הבבלית החלה את התפשטותה בכל רחבי המזרח התיכון. וחז"ל אמרו ש"יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה כשר מנשה לא נקראו על שמו".(רד"ק נחום א,א בשם סדר עולם).

בפרק הראשון של נבואתו מתאר חבקוק את עוצמת הפלישה הכשדית הממשמשת ובאה:

(ו) כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא לוֹ. (ז) אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. (ח) וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל. (ט) כֻּלֹּה לְחָמָס יָבוֹא מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה וַיֶּאֱסֹף כַּחוֹל שֶׁבִי. (י) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ הוּא לְכׇל מִבְצָר יִשְׂחָק וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ

אמנם דבר זה הוא בגדר הפתעה לא נעימה לשומעיו "כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר" (שם ה). הנביא אף מטיח דברים קשים כלפי ההשגחה העליונה המתעלמת, כביכול, מתחנוניו ומחרישה אל נוכח עליית מלכות הרשע (שם יג):

(ב) עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ…(יג) טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ

בתחילת הפרק השני מצפה הנביא למענה לטענותיו הקשות (ב,א):

עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי

חז"ל תיארו את התייצבותו של הנביא "עַל מָצוֹר" באופן ציורי (מדרש שוחר טוב תהילים פ"ז):

מהו מצור? שצר לו צורה ואמר איני זז מכאן עד שתענני

המענה אכן מגיע, ותוכנו שהישועה בוא תבוא, אך המבקשים לראות בכך יצטרכו להתעזר בהרבה אורך רוח וסבלנות:

(ב) וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. (ג) כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר.

המשך המענה מבטיח את מפלת הבבלים אשר תאוות הכיבושים שלהם לא יודעת שובע:

(ה) וְאַף כִּי הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כׇּל הָעַמִּים. (ו) הֲלוֹא אֵלֶּה כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ וְיֹאמַר הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא לוֹ עַד מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט. (ז) הֲלוֹא פֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ

בתווך, בא הפסוק החידתי אשר בפיענוחו אנו עוסקים:

(ד) הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה

לפי רש"י, פסוקנו מתכתב עם הפסוקים שלאחריו:

הנה עופלה – נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע. עופלה לשון עזות… לא ישרה נפשו בו – אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות

ואילו המלבי"ם הבין פסוק זה כמוסב על הפסוקים שקדמו לו. בביאור המלות הוא פירש:

עפלה – שם עופל מורה על מבצר שהוא בנוי במקום גבוה, ופעל עפל מי שמפציר לעלות למקום גבוה הנשגב מכחו

ובביאור העניין הוא הסביר:

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ

לפי המלבי"ם, התקבולת בפסוקנו היא מוצלבת: מי ש"לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ" בצלע הראשון עומד בניגוד ל"צַדִּיק" בצלע השני, ו"עֻפְּלָה" עומד בניגוד ל"בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"

גם לפי רד"ק התקבולת בפסוק היא מוצלבת:

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה בא-ל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע..

וצדיק – אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהא-ל יתברך לפיכך יחיה באמונתו בא-ל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע

הן לפי רד"ק הן לפי המלבי"ם, "עֻפְּלָה" היא מצורת הפועל "עפל" (בצורת פוּעל), שמשמעותה להתנשא ולעלות למקום גבוה, משם העצם "עופל" אשר "מורה על מבצר שהוא בנוי במקום גבוה", כפי שעולה מהדוגמאות שהביא רש"י על התורה ממיכה (ד,ח):

וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלָ͏ִם

ומישעיה (לב, יד):

כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים

"עֹפֶל" בדומה ל"מִגְדַּל" משמעותו בניין גבוה, כמו מבצר. ומכאן לצורת הפועל "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר". בפירושו לתורה רש"י הפנה אותנו תחילה אל "הנה עופלה" בנבואת חבקוק כי גם "וַיַּעְפִּלוּ" וגם "עופלה" נגזרות מהפועל "עפל", ואלו הם שני המופעים היחידים של צורות הפועל "עפל" במקרא. על כן הראה לנו רש"י תחילה שיש עוד דוגמה במקרא לשימוש בצורות הפועל "עפל", ולאחר מכן הפנה אותנו אל פסוקים שמהם אפשר לעמוד בקלות על משמעות שם העצם "עופל".