יונתן רבינוביץ
הלכות הקרבנות בתחילת ספר ויקרא מורכבות מ"דיבורא דנדבה" ו"דיבורא דחובה" שבפרשת ויקרא (ויקרא א-ה) שהם תחילה לדברות מאהל מועד, ומתורת הקרבנות של פרשת צו (ויקרא ו-ז).
הדברים בפרשת ויקרא מופנים בעיקר כלפי מי שמביא קרבן (בין שמתנדב לכך בין שמתחייב בכך) ועל המעשים שעליו ועל הכהן לעשות עד להקטרת הקרבן על המזבח (ושרפת בשרו מחוץ למחנה במקרה של פרים הנשרפים):
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן (א,ב)
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה (ב,א)
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה…אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא…וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (ד,ב-ג)
וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ…וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל (ד,יג-יד)
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא…וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ (ד,כב-כג)
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה…וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ (ד,כז-כח)
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ (ה,א-ו)
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה…וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ (ה,טו)
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל…וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא (ה,כא-כה)
ואילו בתורת הקרבנות של פרשת צו (ויקרא ו-ז) נקודת המבט מופנית כלפי הקרבנות עצמם, ואל המעשים הנעשים בהם גם לאחר הקטרתם על המזבח:
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (ו,ב)
וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה (ו,ז)
זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו (ו,יג)
זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת (ו,יח)
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם (ז,א)
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ז,יא)
ההבחנה בין נקודת המבט של פרשת ויקרא לזו של פרשת צו מודגשת על ידי ההתבוננות במופעי הפועל "אכל" לאורכן של שתי הפרשיות. בפרשת ויקרא הוא מופיע פעם אחת בלבד: "כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ג,יז) וגם אז, לא בהקשר של אכילת קרבן. ואילו בתורת הקרבנות של פרשת צו (ויקרא ו-ז) יש לא פחות מעשרים ותשעה מופעים של הפועל "אכל" (והוא מופיע בכל אחת מהפרשיות הפתוחות והסתומות בויקרא ו-ז מלבד באחרונה שבהן – ועל כך עוד ידובר להלן).
ויש להוסיף שלפי הגר"ח קנייבסקי ז"ל (שהלך לעולמו בעש"ק פ' צו שושן פורים תשפ"ב),כל סדר תורת הקרבנות בפרשת צו נקבע לפי הזמן המוגבל לאכילתם (טעמא דקרא, פ' ויקרא):
בפרשת צו חשיב סדר הנאכלים וחשיב תחילה עולה שאין נאכלת כלל ואח"כ מנחה שלפעמים אין נאכלת כגון מנחת כהן ולפעמים נאכלת ליום ולילה ואח"כ חטאת ואשם שנאכלין ליום ולילה ואח"כ תודה שהיא קדשים קלים ונאכל ג"כ ליום ולילה ואח"כ שלמים שנאכלין לב' ימים ולילה.
כבר עמדנו על כך שרד"צ הופמן למד מהחתימה של תורת הקרבנות בפרשת צו (ז,לז-לח) שפרשה זו נאמרה כבר בהר סיני (לדעתו בהמשך לפרשת תצוה). אם כך, תורת הקרבנות בפרשת צו נאמרה חודשים רבים לפני פרשת ויקרא (בארבעים הימים הראשונים שבהם שהה משה בהר סיני לפי הרמב"ן והסוברים כמותו שהציווי על מלאכת המשכן קדם לחטא העגל, ובארבעים הימים האחרונים לפי רש"י ומדרשי חז"ל וההולכים בעקבותיהם שהציווי על מלאכת המשכן בא בעקבות חטא העגל). אך היא נכתבה כאן כדי ששתי חטיבות הדברות המרכיבות יחד את עיקר הלכות הקרבנות תבואנה בתורה בסמיכות.
והנה בתחילת פרשת ויקרא (א,א) הביא רש"י מהספרא:
וידבר - לדיבר היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. קל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט.
בפירוש רבינו הלל לספרא ביאר:
הפסקות - היינו דמפסיק בין עניין לעניין ובין פרשה לפרשה
בדרך כלל, יש בתורה הפסקה של פרשה פתוחה או סתומה בין עניין לעניין. ובכל התורה כולה תמיד יש הפסקה של פרשה פתוחה או לכל הפחות סתומה לפני "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". דבר זה מובן היטב לפי ביאורו של ר"ח חבריא לספרא הנ"ל בפירושו "חבר הכהנים":
כשאומר לשון "וידבר" "ויאמר" זה אומר שנסתלקה שכינה מלפני משה ויצא חוץ לאהל והיה חוזר וקורא לו, כשהיה ענין זה אומר לשון "וידבר" "ויאמר"
ברם יש יוצא מן הכלל אחד, והוא בפרשת צו, אלא שנחלקו עדות ישראל באשר למיקומו המדוייק. אמנם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ח,ד) מנה הרמב"ם את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות בתורה, אך ביחס לפרשיותיה של פרשת צו כתב דברים שאין להם הכרע ברור:
'וַיְדַבֵּר' דְּ'זֶה קָרְבַּן', 'וַיְדַבֵּר... דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן', 'וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם', 'וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח...', 'וַיְדַבֵּר... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', 'וַיְדַבֵּר... קַח אֶת אַהֲרֹן' - כֻּלָּן פְּתוּחוֹת, וְהֵן שֵׁשׁ.
ההפנייה אל 'וַיְדַבֵּר… דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' מתאימה הן לויקרא ז,כב-כג (פרשת "כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"), הן לויקרא ז,כח-כט (פרשת "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו"). בספרי התורה הספרדיים והאשכנזים מצויה הפסקה של פרשה פתוחה לפני הדיבור הפותח את פרשת "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו", ואילו לפני הדיבור הפותח את פרשת "כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" אין כל הפסקה. ובספרי התורה התימניים – הפוך.
מכל מקום, מוסכם על הכל שיש דיבור אחד אל משה שלא קודמת לה הפסקה, ודבר זה מפליא ביותר. אמנם בעל הגהות מיימוניות העיר על ההלכה הנ"ל:
בדקתי ודרשתי בכל הספרים הטובים אשר מצאתי ומצאתי שתיהן פתוחות וסבורני שטעות סופר יש כאן
עוד זאת, במאמר שפרסם הרב קלמן כהנא ז"ל בעתון "שערים" גליון פסח תש"ן מובאת עדות מקוטעת על פי דברים שהשאיר פרופ' קאסוטו ז"ל בעזבונו, שעולה מהם שכשבדק את "כתר ארם צובא" בחלב שבסוריה בשנת תש"ד מצא בו את שתי הפרשיות פתוחות. והלא ה"כתר" מזוהה עם ספרו של "בן אשר" אשר עליו הסתמך הרמב"ם בהל' ספר תורה. ואולם בכל הנוסחאות המדוייקות של הרמב"ם מפורש שיש שש פרשיות פתוחות בקטע הנ"ל ואם כן בעל כרחינו יש דיבור אחד אל משה שלא קודמת לה הפסקה.
לכאורה, השיטה התימנית נראית הגיונית יותר בכך שהיא מצמידה את "כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" לפרשת "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו" שבו מדובר על "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב" (ז,לג). ואולם יש להעיר שפרשת "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו" חריגה בסגנון שלה ביחס לכל שאר תורת הקרבנות של פרשת צו בכך שהיא מופנית כלפי המקריב (וגם אין בה את הפועל "אכל", אף שמדובר בה על "מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה'"). ובכך קרוב הסגנון של פרשה זו יותר לסגנון של פרשת ויקרא. אפשר שהדבר מעיד על כך שדיבור זה של פרשת "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו" היה בזמן אחר משאר הדיבורים המרכיבים את תורת הקרבנות של פרשת צו. ומכל מקום, אפשר שהשינוי הסגנוני אכן מצדיק הפסקה של פרשה פתוחה לפני פרשה זו. ואם כך לפי מניינו של הרמב"ם יצא שאין הפסקה לפני "כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ". ומכל מקום נראה שבדברי הרמב"ם עצמו אין הכרע בדבר.
מממ"ו 