כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

יש לפרשת "כי תצא" מאפיין ייחודי שיוכל להבחין בו גם מי שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא ריבוי הפרשיות שיש בה, המשווה לדפי הפרשה בתורה מראה "מנומר". בעלי המסורה חילקו את פרשת "כי תצא" ללמעלה מארבעים פרשיות (רובן סתומות) ומוני המצוות מצאו בה למעלה משבעים מצוות. שני המדדים הללו הם חסרי תקדים בכל שאר פרשיות השבוע בתורה, על אף שאין כל דבר חריג באורכה של הפרשה.

לרוב, כל פרשה סתומה בפרשת "כי תצא" עוסקת בעניין אחד. הפרשה הראשונה (דברים כא, י-יד) עוסקת בדין אשת יפת תואר. הפרשה השניה (שם, טו-יז) עוסקת בעניין מי שנשא שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. הפרשה השלישית (שם, יח-כא) עוסקת בבן סורר ומורה, וכן על זו הדרך. אמנם יש עניינים שמתפרסים על פני יותר מפרשה אחת, כגון דין השוכב עם נערה מאורסה (כב, כג-כד; שם כה-כז) שמתחלק לשתי פרשיות בהתאם למקום שבו מצא האיש את הנערה. אך פרשה אחת בודדת אינה עוסקת ביותר מעניין אחד דרך כלל, ואם יש יוצאים מכלל זה הרי הם אומרים דרשני.

פרשה אחת שראוי לדון בה בהקשר זה היא דברים כב,ח-ט:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

עצם הסמיכות בין דיני בניית הבית ונטיעת הכרם אינה מפתיעה, וכבר הופיעה בדברי השוטרים אל העם בעניין החוזרים מעורכי המלחמה (כ, ה-ח). שם כבר התקבעה התבנית של בניית בית-נטיעת כרם-לקיחת אשה, ואפשר שיש לראות בפסוקים שלנו המשך של מגמה זו, ולכן מייד אחרי דין כלאי הכרם באים עוד פסוקים בענייני כלאי בהמה והבגד (י-יב), ולאחר מכן עוסקת התורה בעניין לקיחת אשה (יג-כא). ובכל זאת, מדוע הוצמדו דווקא מצוות מעקה וכלאי הכרם בפרשה אחת (ולא, למשל, מזוזה ונטע רבעי)?

בפירושו לתורה הציע הרלב"ג הסבר מעניין לכך. נקדים תחילה את דבריו בעניין מצוות שילוח הקן, המופיעה מייד לפני מצוות מעקה (רלב"ג דברים כב,ז):

...שאין ראוי שיקח מהם האדם כי אם על דרך הצידה לא שישתמש לצודם ולהשחיתם בכלי בעינו אשר שם השם יתעלה בהם להתמיד הוויתם והוא הדמיון ששם באם לרבוץ על הבנים כדי שיצאו ממנו אפרוחים והאהבה הדמיונית ששם בה לרבוץ על האפרוחים לגדלם ולהשגיח במחייתם.

על פי פירושו זה ממשיך הרלב"ג ומסביר מדוע נסמכה מצוות מעקה לשילוח הקן (שם,ח):

והנה נמשכה זאת המצוה (=מעקה) לקודמת לה (=שילוח הקן) שלא ישתמש האדם בבנין הבית שהוא מסודר מהשכל המעשי לשמירת האדם ולהיות לו למחסה ולמסתור אל הפסדתו במה שיהיה בביתו סבה לו הפך מה שכוון בו.

מגמה דומה מצא הרלב"ג בכלאי הכרם (שם, התועלת השלישית):

ואמנם החמירה התורה יותר בכלאי הכרם משאר כלאי זרעים לפי שהגפן היא חזקת היניקה ויקרה מזה שתמשך אליה המזון ששנה אותו הזרע האחר למשוך אותו אליו ויקרה מזה מה שידמה להרכבת אילן באילן שלוקחן האחד טבע מהאחר והפרי הוא מתיחס בצד מה לכל אחד משניהם וכמו מורכב מטבע שניהם ולפי שמה שיקרה בו זה תפסק ההולדה בו... מנעה אותו התורה שלא נשתמש בטוב אשר האציל השם יתעלה בצמחים שיהיה להם כח לשנות המזון שיזונו ממנו להשחתתם.

לפי הרלב"ג, יש טעם משותף למצוות שילוח הקן, מעקה וכלאי הכרם. שלושתן באו למנוע ניצול לרעה של כחות שהושמו בטבע, כדי לגרום להשחתה. אם כן מובנת הסמיכות שלהן, ומצוות מעקה וכלאי הכרם באו באותה פרשה כנציגות בעלות טעם דומה של מצוות בעניין בניית הבית ונטיעת הכרם, שראוי להצמידן.

פרשה נוספת המעוררת תמיהה היא דברים כד, ה-ו:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכׇל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.

רש"י פירש (על פי חז"ל):

לֹא יַחֲבֹל - אם בא למשכנו על חובו בב"ד, לא ימשכנו בדברים שעושין בהן אוכל נפש.

לפי חז"ל, המשמעות של "לֹא יַחֲבֹל" היא כמשמעות הפועל "חבל" בשאר מופעיו בתורה (שמות כב,כה ודברים כד,יז). אך אם כן, מה הקשר לפסוק הקודם, בעניין אי יציאת חתן לצבא, ומדוע הוצמדו שתי המצוות בפרשה אחת? כמו כן, אם מדובר במניעה כללית שלא למשכן דברים המשמשים להכנת אוכל, מדוע נוסח הפסוק בגוף שלישי ("לֹא יַחֲבֹל"), ולא בגוף שני כמו פסוק יז: "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה"? מיהו אפוא זה אשר "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב"? לפי הבנת חז"ל נראה כאילו חסר הנושא של הפסוק!

התייחסות לכך נמצא בראב"ע, המביא כדרכו גם פירוש קראי ודוחה אותו בתוקף:

לא יחבל רחים ורכב - אמרו המכחישים: כי נדבקה זאת הפרשה עם: 'ושמח את אשתו', רמז למשכב, כי אסור שימנע המשכב, וזה הבל...והאמת שהוא כמשמעו, שאין רשות לאדם שיחבול רחים. ותחסר מלת 'חובל', כמו: ויאמר ליוסף (בראשית מח:א), אשר ילדה אתה ללוי (במדבר כו,נט), ורבים כן, כי טעמם: ויאמר האומר, ילדה היולדת.

בביאור "יהל אור" לדברי ראב"ע, הרחיב את היריעה בעניין הפירוש הקראי שהזכיר:

והושם 'לא יחבל' על האיש ועל האשה, והחפץ בו הרחים היא האשה והרכב הוא איש והחבילה הוא שלא ימנע אחד מהם את חבירו לבלתי הגיע אל תאותו, ואומר 'כי נפש הוא חובל' ירמוז אל התאוה.

לא פלא שדחה ראב"ע את הפירוש הקראי בשאט נפש (אם כי יש לציין שבעל הטורים מביא פירוש דומה). ואולם אף שראב"ע סיפק פתרון מניח את הדעת להעדרו של הנושא בפסוק ("ותחסר מלת חובל"), הוא לא הציע כל הסבר לצמידות באותה הפרשה של "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה" אל "לא יחבל רחים ורכב".

ראוי לציין שבתרגום הירושלמי (המכונה תרגום יונתן) מובא פירוש אחר:

ולא יהוי גבר אסר (=קושר) חתנין וכלין בחרשין (=כשפים) ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל

והעיר על כך רד"צ הופמן:

בתקופה העתיקה וגם בימי הביניים היו מכשפים אשר אמרו כי בכוחם לקשור קשר ידוע שעל ידו ימנע מהחתן להזדווג אל הכלה...לדברי תרגום יונתן יש מכאן אזהרה מיוחדת לפשע זה.

כמו הפירוש הקראי, גם פירוש זה רואה ברחים ורכב משל לבני הזוג. כמובן, גם פירוש זה רחוק מאוד מאוד מדרכם של חז"ל בהבנת הפסוק, ונשארנו עם הקושי להסביר את הקשר בין שני הפסוקים המרכיבים את הפרשה לפי דרכם של חז"ל.

והנה, יש לעיין באמור בפסוק הראשון: "וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכׇל דָּבָר". הרמב"ן הביא את לשון רש"י וביאר:

ולא יעבר עליו לכל דבר - דבר הצבא, לכל דבר שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון, ולא לתקן דרכים. ואם כן יהיה 'עליו' - על הצבא הנזכר, יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר, לא להיות פקיד על אנשי הצבא, או מצביא את עם הארץ, או לכל הצריך להם, כגון סיפוק מים, לא ישגיח עליהם רק בשמחתו. והוא פירוש נכון.

לפי הרמב"ן, "האיש הזה" (=האיש אשר לקח אשה חדשה) הוא נושאו של הפסוק הראשון, והוא מצווה שלא יעבור "עליו" (=על הצבא) לכל דבר.

ואולם לא כך הבין הרמב"ם, כפי שמבואר בדבריו בספר המצוות (לא תעשה שי"א):

שהזהירנו מהוציא החתן מביתו שנה אחת כולה לטורח מהטרחים, לא לצבא ולא לזולתו, אבל נסלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו כל השנה, והוא אמרו 'ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו'

ובהלכות מלכים ומלחמות (ז,י-יא) פסק:

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹצְאִין לְעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה כָּל עִקָּר. וְאֵין מַטְרִיחִין אוֹתָם לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם...וְהַנּוֹשֵׂא אֲרוּסָתוֹ אוֹ שֶׁיִּבֵּם... אֵין יוֹצְאִין עַד תֹּם שָׁנָה. שֶׁנֶּאֱמַר 'נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח'. כָּל הַשָּׁנָה אֵין מְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן. וְלֹא מְתַקֵּן דֶּרֶךְ. וְלֹא שׁוֹמֵר בַּחוֹמָה. וְלֹא נוֹתֵן לְפַסֵּי הָעִיר. וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר'.

וביאר הנצי"ב (העמק דבר, פסוק ה):

ואם כן קאי אזהרת 'לא יעבור' על מי שמנצח במלחמה, היינו המלך או שר הצבא, שלא יעברו על האיש לכופהו לצאת מביתו לשום דבר.

לפי הרמב"ם "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכׇל דָּבָר" מופנה כלפי רשויות הצבא והמדינה, לבל ישבצו את החתן הטרי למשימות צבאיות או אזרחיות בשנה הראשונה לנישואיו.

הטעם לכך מבואר בספר החינוך:

משרשי המצוה: כי הא-ל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה, מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הוולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד, א), שאחד הנושא את הבתולה או את האלמנה או את היבמה חייב בזה, שכולן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.

השנה הראשונה לנישואין מיועדת להיות תקופת ההתקשרות של בני הזוג זה עם זו, עד "שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות". מפקדי הצבא או רשויות המדינה המנתקים בין החתן לכלתו בתקופה רגישה זו עלולים לפגוע חלילה בתהליך עדין זה, וכלשון הנצי"ב (שם):

...היא חדשה לו ועדיין לא נשרשו בחיים, ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי.

ולפי זה ממשיך ומבאר הנצי"ב את הקשר בין "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא" ל"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב":

סמך ענין דומה לדומה, כמו שרחים ורכב, אע"ג שהם ממון בעלים ומשועבדים לבעל חוב, מ"מ כיון שנפשו של אדם אינה משועבדת לבעל חוב, ורחים ורכב גורמים לקיום הנפש - אסור לחבול. הכי נמי, אע"ג שהאדם הוא משועבד למלך ולמדינה, מ"מ אשתו אינה חייבת בזה השעבוד, דאין אשה דרכה לכבש, ומשום הכי אי אפשר להעביר עליו גם כן, שהוא גורם לנפשה.

על פי דרכו של הנצי"ב בקריאת הפסוקים, אסור להפריד בין החתן לבין כלתו בשנתם הראשונה, ממש כשם שלא יעלה על הדעת שבעל חוב יטול רחים ורכב למשכון. ועל מי שיעשה כך או כך נאמר "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל", שהרי החתן "גורם לנפשה" של כלתו הטריה.

———-

אין רשות לבשר ודם לחבול נפשות, אך בספר שמות (כב,כה) קראנו "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ", ופירש רש"י על פי חז"ל:

אם חבל תחבל - כפל לך בחבלה עד כמה פעמים. אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך. אף אתה טול והשב, טול והשב.