יונתן רבינוביץ
בפרשת "קדש לי כל בכור" (שמות יג,א-י) מסר משה לעם חלק מהמצוות שקיבל בפרשת החודש (יב,א-כ), וכבר עמדנו על טעם הדבר בעיוננו בעניין פסח מצרים ופסח דורות. ואולם משה הוסיף גם את הדברים הבאים:
(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה.
רש"י פירש:
והיה לך לאות – יציאת מצרים תהיה לך לאות על ידך ובין עיניך – שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע
הקושי שרש"י ניסה ליישב בפסוק זה הוא ברור כשמשווים אותו לפסוק קודם בפרשת בא (יב,יד):
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
שם הדם עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף הוא אות מוחשית על הבתים, אך איזו אות ניתנת כאן על היד? לכן הסביר רש"י שיציאת מצרים שבה עוסקת פרשת "קדש לי כל בכור" תהיה עצמה לאות כתובה, על ידי "שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע".
וקרוב לכך פירש הרמב"ן, אלא שלדעתו זהות האות מופיעה כבר בתוך הפסוק עצמו במילים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם":
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך – שיעורו: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה' בפיך. ופי' שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד
ואילו לפי רשב"ם אין מדובר כאן באות מוחשית:
לאות על ידך – לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין: שימני כחותם על לבך (שיר השירים ח,ו)
חיזוק לגישת רשב"ם נמצא בדברי רש"ר הירש:
והיה לך וגו' – פסוק זה והבא אחריו נראים כחלק מדברי האב אל בנו.
זכירת הגאולה הזאת אינה אמורה להיות חגיגת זיכרון גרידא. אלא עליך להכיר שאת כל חירותך של עכשיו, חייב אתה אך ורק לידו החזקה של ה', ולכן אתה נמצא ברשותו בכל הווייתך. הכרה זו, עליה להיות האות המובהק לכל מעשיך ("לאות על ידך"), והשיקול העליון בכל מחשבותיך ("לזכרון בין עיניך"). ואז, כל מילה שתוציא מפיך – והמילה הנאמרת מראה את רצונו ומחשבתו של האדם – תהיה נובעת מתוך תורת ה', ואתה תהיה למבשרה של תורת ה' ("למען תהיה תורת ה' בפיך"). כל חייך הפעילים והרוחניים יהיו מושרשים בתורת ה' ויתפתחו ממנה, ואתה תשמש לה כביטוי מוחשי.
דברי רש"ר הירש מסתייעים מהמשך דברי משה אל העם (שמות יג):
(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כׇל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכׇל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. (יג) וְכׇל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכׇל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם.
דברי משה אל העם בפרשה זו נאמרו כולם בגוף שני יחיד: "יְבִאֲךָ", "נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ", "וְהַעֲבַרְתָּ", "יִהְיֶה לְךָ", "תִפְדֶּה", "וַעֲרַפְתּוֹ", "בְּבָנֶיךָ", "יִשְׁאָלְךָ", "וְאָמַרְתָּ ". ואילו האב מדבר אל בנו בגוף ראשון: "הוֹצִיאָנוּ", "לְשַׁלְּחֵנוּ", "אֲנִי זֹבֵחַ", "בָּנַי אֶפְדֶּה". על כן המילה "הוֹצִיאָנוּ" בפסוק טז מוכיחה שגם פסוק זה הוא ממענה האב אל בנו, וכפי שדייק רשב"ם:
משה לא אמר לישראל פסוק זה מעצמו, שיאמר משה לישראל: "והיה לאות על ידכה… כי בחוזק יד הוציאנו וגו'", אלא האב אומר לבנו כך
דברי האב אל בנו מתחילים ומסתיימים באותו המשפט: "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם". נמצא ש"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" הוא מדברי האב אל בנו, וכך גם "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ" כדברי רש"ר הירש, וממילא אין כאן ציווי ממשה אל העם בעניין מצוות תפילין.
אמנם בפרשת "שמע" (דברים ו) מדובר על קשירת "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" לאות מוחשית על היד:
(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
ועל כן לא מפתיע שהפסוקים בספר דברים הם המקור העיקרי שהביא הרמב"ם למצוות תפילין (סה"מ מצוות עשה יב-יג). ובעקבותיו מנה בעל ספר החינוך את מצוות תפילין רק בפרשת "ואתחנן" ולא כבר בפרשת "בא" (שבה המופע הראשון של המצווה בתורה לפי רש"י ורמב"ן).
מממ"ו 