אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

החשיבות הגדולה שמייחסת התורה להפיכת קללותיו של בלעם לברכות מעוררת פליאה גדולה, כפי שניסח בעל "משך חכמה" (במדבר כב,כ):

מה שחש השי"ת שלא יקלל בלעם - האם עקימת שפתיו הוה מעשה, אם הוא יתברך יברך מה לנו כי יקלל?

עוד יש לעמוד על שינויים אחדים בין לשון פנייתו של בלק לבלעם, לבין דברי בלעם עצמו כשהוא חזר על דברי בלק:

דברי בלק שנשלחו לבלעם (כב,ה-ו)	חזרתו של בלעם על דברי בלק (כב,יא)
הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ	הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו

מתוך עמידה על הבדלי הלשון בין דברי בלק לדברי בלעם, סיפק המלבי"ם הסבר מאיר עיניים לתמיהה הגדולה שהביא המשך חכמה (וראה גם המשך דברי המשך חכמה עצמו):

וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעדה כמ"ש "ויגר מואב" ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא "אירור", [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע"י "קבה" שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה, שכולם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ"פ שיתחזקו ידי גבורי מואב.

סביר להניח שבלק ידע שלא היו לישראל שאיפות כלשהן לכיבוש ארצו, כפי שמעיד הכתוב (דברים ב,ט):

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה

ואף על פי כן, ביקש בלק להילחם עם ישראל על מנת להשיב לידי מואב את השטחים ה"מואביים" האבודים אשר טוהרו מזיקה מואבית על ידי סיחון, ושנכבשו עתה בידי ישראל. הלא כך בדיוק נהג מלך עמון שלוש מאות שנים מאוחר יותר, ויפתח הגלעדי העיד על מניע זהה שלו ושל בלק (שופטים יא):

(כג) וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ. (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱ-לֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ. (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם.

אלא, שבעקבות "כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" לא היתה לבלק אפשרות לגייס את עמו למלחמה, שכן "וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד" וכדברי המלבי"ם. העם המואבי היה שרוי בתודעה של פחד מישראל, ועל כן פנה בלק לבלעם שהיה מוכר כמומחה בהנדסת תודעה, כדי ש"יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם".

אמנם, בפנייתו לבלעם הסווה בלק את מצוקתו, והציג את המצב כאילו הוא זקוק לסיועו של בלעם רק כדי להכות את ישראל מכה ניצחת: "אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ". ואולם בלעם היטיב לראות דרך דברי בלק השקופים, ובדבריו אל הא-לוהים הציג את המניע האמיתי לפנייתו של בלק אליו: "אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ", וכפי שממשיך ומסביר המלבי"ם:

אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד, וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל, כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו – שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני – רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא.

הרי לנו דוגמה ל"עינו הרעה" של בלעם שתום העין, ולכוחו הגדול לראות דברים כהווייתם, גם דברים פחות נעימים שמסתירים ממנו.

בלק קיווה שבלעם יפעיל את עינו הרעה נגד ישראל, ויצליח לחדור דרך תדמיתים הנוצצת ולהאיר לעיני כל את נקודות התורפה שלהם באופן שיגרום לשינוי תודעתי אצל אילי מואב. וכמה גדולה היתה אכזבתו ותדהמתו של בלק כשבלעם דיווח ש"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל".

בלעם לא יכול היה לעשות שקר בנפשו. ראייתו החודרת באה אליו מתוך השראה, לעתים אפילו השראה נבואית, והיא אשר העניקה לו את כוחו. בלעם ידע מה ערכה של השראה, כמה יקרה, חמקמקה, ומקרית היא: "אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ". וכשכבר הגיע להשראה נבואית, לא היה יכול לכבוש את נבואתו גם לא תמורת מְלֹא בֵיתוֹ של בלק כסף וזהב.