יונתן רבינוביץ
האם ידע יעקב בסופו של דבר על מכירת יוסף? לפי רש"י, יעקב פיזר כמה רמזים לכך בברכותיו. כך בדבריו לשמעון ולוי (בראשית מט,ו): "וברצונם עקרו שור – רצו לעקר את יוסף שנקרא שור". בברכת יהודה (שם ט): "מטרף – ממה שחשדתיך בטרף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו…בני עלית – סילקתה את עצמך, ואמרת: מה בצע [כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ…לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים]". ובברכת יוסף (שם כג): "וימררהו ורבו – וימררוהו אחיו…ורבו – נעשו לו אחיו אנשי ריב".
ואולם רד"ק פירש את "שור" בדברי יעקב אל שמעון ולוי כפשוטו: "שור – כמו: כי בא סוס פרעה (שמות טו,יט), והדומים לו. כי אפשר שלקחו קצת הבהמות עמהם ועקרו קצתם". ובברכת יהודה דייק רשב"ם מטעמי המקרא במלים: "מט֖רף בנ֣י על֑ית" שהמילה "מטרף" לא באה בסמיכות למילה "בני", וממילא לטרף האמור אין כל קשר ליוסף:
מטרף בני עלית – אתה יהודה בני לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו.
בני – כפילו של יהודה. והמפרשו במכירת יוסף, לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל.
ובאשר לברכת יוסף כתב הרד"ק:
וימררהו ורבו – …לא יתכן שידבר יעקב אבינו בגנות בניו בשעה שברכם. ואף על פי שדבר בגנות ראובן עשה כן לתת טעם למה נטל ממנו בכורתו, וכן שמעון ולוי, למה חלקם.
נמצא שלא ניתן להכריע על סמך ברכותיו אם ידע יעקב או לא ידע על מכירת יוסף.
ואולם מהמסר של האחים אל יוסף לאחר מותו של יעקב עולה לכאורה שידע גם ידע (בראשית נ):
(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.
אלא שרש"י פירש שם על פי חז"ל:
אביך צוה – שינו בדבר השלום, כי לא צוה יעקב כן
וכך אכן מסתבר, שהרי צוואתו של יעקב – הן ליוסף הן לכל בניו – מופיעה בפירוט רב בחציה הראשון של פרשת "ויחי", ואין בה את הדברים שהאחים ייחסו ליעקב. ועוד, אילו עלה על דעתו של יעקב לצוות כך הרי שהיה צריך לצוות את יוסף באופן ישיר, ולא בדרך עקיפה באמצעות אחיו.
ואמנם ממדרש המובא בפסיקתא רבתי (פרשה ג פיסקא ביום השמיני סי' ד) עולה שיוסף נמנע מלהתייחד עם אביו משך כל שבע עשרה שנות חייו האחרונות של יעקב במצרים, כדי להתחמק משאלות על נסיבות היעלמותו:
והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו ולא נכנס אצלו בכל שעה, שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע. אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו: "היאך עשו בך אחיך" (ומקללים את) [ומקללם. אמר] יוסף: אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן, אמר ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב) ומתה אמי, ואני בא לומר שיקללם - יקללם ונמצאתי מחריב את כל העולם שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים. לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה.
בהתאם לכך דייק הרמב"ן (מה,כז) ש"כׇּל דִּבְרֵי יוֹסֵף" אשר דיווחו האחים ליעקב לאחר שיוסף התגלה אליהם מוסבים רק על הדברים שיוסף ביקש מהם לומר ליעקב בצורה מפורשת (מה, ט-יא), ולא כללו כל מידע על המכירה:
וידברו אליו את כל דברי יוסף: יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה, והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקלל כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (בראשית מט:ג-ז), ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו
בהחלט יתכן שיעקב חשד באחים. הלא ברור שהוא הבין שהָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אשר התעמר תחילה בבניו ברדתם לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם התגלה בסוף כיוסף, ואם כן בוודאי ניסה הוא להבין מה גרם ליוסף לנהוג כך. אך אפשר גם שהעדיף שלא לדעת. האחים מצדם חשדו ביוסף שגילה את סודם האפל ליעקב. ואילו יוסף ניסה בכל כוחו לדאוג לכך שנסיבות הגעתו למצרים תישארנה בגדר נושא מושתק במשפחה, לפחות כל עוד יעקב חי. גם המקרא שתק בעניין זה, ולא גילה לנו בצורה מפורשת אם ידע יעקב בסוף את מה שבאמת קרה או שהלך לעולמו מבלי לדעת. בכך שיתף אותנו המקרא במשהו מאווירת ההשתקה שאפפה את המשפחה במשך שבע עשרה שנים.
הבכי של יוסף בעקבות המסר של אחיו (נ,יז) הוא הבכי המתועד השביעי או השמיני שלו (תלוי למי מייחסים את הבכי במפגש של יעקב עם יוסף). בכי זה התפרץ כשהתברר לו שהאחים עדיין חושדים בו שהוא הביא אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. מאבקו של יוסף להסתיר את האמת מאביו מהווה את "תשובת שלא נחה דעתו עד שהכריזהמשקל" שלו על חטאות נעוריו. לא זו בלבד שלא הביא אֶת דִּבָּתָם רָעָה אלא שלא נחה דעתו עד שהכריז:
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה
מממ"ו 