יונתן רבינוביץ
ידועים דברי בעל הטורים בתחילת פרשת תצוה (והדברים מובאים כבר בפירוש המיוחס לאביו הרא"ש):
ואתה תצוה – לא הזכיר משה בזה הסדר משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה) והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיים בזה.
אמנם לפי הפשט יש להעיר שפרשיות תרומה ותצוה נאמרו אל משה בדיבור אחד, והוא הדיבור הארוך בתורה. תדע שכן הוא, שהרי כל תתי הפרשיות (הן הפתוחות הן הסתומות) לכל אורכן של פרשיות תרומה ותצוה פותחות עם וי"ו החיבור, משל כולן "משורשרות" יחד אל הדיבור תחילת פרשת תרומה. ואם כן הרי שאין מקום להזכיר את שמו של משה מלבד בפסוק הראשון של פרשת תרומה, שהוא "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". ואכן, שמו של משה אינו מופיע גם לכל אורכה של פרשת תרומה, מלבד בפסוק הראשון.
ואולם יש לשים לב לכך שגם שמו של אהרן לא הוזכר בפרשת תרומה, אפילו במקום שהדבר מתבקש, כמו למשל בעניין העלאת הנרות במנורה בפרשת תרומה (שמות כה, לז):
וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ
רשב"ם ביאר "והעלה – הכהן". אך התורה לא הזכירה את אהרן.
והנה, הפסוקים הראשונים בפרשת תצוה עוסקים בהעלאת הנרות, ולראשונה מוזכר בהם שמו של אהרן בהקשר של מעשה המשכן:
(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. (כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
והקשה הנצי"ב (העמק דבר כז,כ):
עיקר הפרשה אין כאן מקומה בתוך מעשה המשכן, ויותר היה מקומה אחר מעשה המנורה על כל פנים
עוד יש לעמוד על כך שאהרן ובניו הוזכרו כבר בפסוקים הנ"ל, אף שרק בפסוק הבא נמסר שהם נבחרו לכהונה:
(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן
חז"ל עמדו על המתחולל בתוך נפשו של משה ברגע זה (שמות רבה לז,ד):
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהלים קיט,צב), כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, הֵרַע לוֹ (שהוא היה רוצה לשמש בכהונה - יפה תואר), אָמַר לוֹ תּוֹרָה הָיְתָה לִי וּנְתַתִּיהָ לְךָ, שֶׁאִלּוּלֵי הִיא אִבַּדְתִּי עוֹלָמִי. מָשָׁל לְחָכָם שֶׁנָּטַל קְרוֹבָתוֹ וְעָשְׂתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אָמַר לָהּ בַּקְשִׁי לִי אִשָּׁה, אָמַר לָהּ יָכוֹל אֲנִי לִטֹּל חוּץ מֵרְשׁוּתֵךְ אֶלָּא שֶׁהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ עִנְוְתָנוּתֵךְ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, יָכוֹל הָיִיתִי לַעֲשׂוֹת לְאָחִיךָ כֹּהֵן גָּדוֹל חוּץ מִדַּעְתְּךָ, אֶלָּא שֶׁהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא גָּדוֹל עָלָיו
דברי המדרש "שֶׁהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא גָּדוֹל עָלָיו" מתבארים מתוך דברים שכתב הנצי"ב (העמק דבר):
הקרב אליך – באשר הרים הקב"ה כח התורה יותר מכח העבודה, משום הכי אמר "הקרב אליך" — שתהא מעלתו קרובה למעלתך, ואם שאינו מגיע לה בשלימות
משה רבינו הוריד תורה מסיני, והוא מייצג את כח התורה. לעומתו אהרן מייצג את העבודה שתפקידה לרומם את נפש האדם שיהיה ראוי להשכנת השכינה, וכדברי בעל ספר החינוך (מצווה צ"ה):
כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה...הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעלות וברבות הפעלות הטובות ורב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם [לבבנו] אליו בו…ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.
העלאת הנרות במנורה על ידי הכהנים מסמלת את המפגש בין תורת משה שיורדת מלמעלה למטה לנשמות ישראל השואפות להתעלות, וכפי שהביא המלבי"ם (שמות כז,כ):
וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו'. ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור הא-להי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה, או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה, אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם, ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן, וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם וקדושתה שיהיה מוכן למאור, ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור א-להים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארון הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד
על כן באה פרשת העלאת הנרות על ידי אהרן ובניו בתחילת פרשת תצוה, מייד לפני הציווי על בחירתם לשמש בעבודה. וכמה יפים הם דברי הרש"ר הירש:
להעלת נר – לשון זו להדלקת נרות משמשת רק לענין עבודת המנורה. היא מתארת במדויק את החובה לאחוז את האש המדליקה כנגד הפתילה עד שהפתילה תמשיך לדלוק מעצמה – "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא.). הדבר רומז שתפקידו של הרב המלמד את התורה הוא – לעשות עצמו למיותר! תפקידו אינו לשמור את ה"הדיוטות" במצב שיהיו תלויים בו תלות תמידית
מממ"ו 