יונתן רבינוביץ
צלו הכבד של חטא העגל נוכח מאוד בסיפור המאורעות של היום השמיני, כבר בהרכב הקרבנות שנצטוו בהם אהרן ובני ישראל (מדרש תנחומא שמיני,ד):
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר - וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ פַּר אֶלָּא עֵגֶל? לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הָעֵגֶל נִתְפַּקְפְּקָה הַכְּהֻנָּה בְּיָדְךָ, וּבָעֵגֶל הִיא מִתְבַּסֶּסֶת בְּיָדְךָ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם עֲוֹנוֹת מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף הֵם יַקְרִיבוּ עֵגֶל...שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
חז"ל אף היטיבו לעמוד על מצבו הנפשי של אהרן, שהמחשבות על חטאו אינן מניחות לו ומפריעות לו מלמלא את ייעודו (ספרא ויקרא ט,ב):
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם, וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה' - מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: "אַהֲרֹן אָחִי! אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרָצָה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֶיךָ, צָרִיךְ אַתָּה לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁלַּשָּׂטָן, לְשַׁלַּח דּוֹרוֹן לְפָנֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁמָּא יִשְׂטְנָךְ בְּבִיאָתָךְ לַמִּקְדָּשׁ.
ועל אף כל ההכנות, ברגע המכריע אהרן היסס (ויקרא ט,ז):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קׇרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.
ספרא: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. אמר לו משה "אחי, ממנו אתה מתירא?! הגם דעתך וקרב אליו!", לכך נאמר "קרב אל המזבח".
אמנם אהרן התגבר, "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא ט,ח). ובכך נזבח עוונו, וכמאמר חז"ל בספרא (ויקרא ט,ב): "עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר 'לזבח לפני השם'".
והנה מסופר על כך שאהרן ובניו עשו ככל אשר צוה ה' את משה (ויקרא ט, ח-כא), ואז יש רגע מביך (שם,כב):
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.
בשלב זה, היתה ציפייה לכך ש"יֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" כהבטחת משה (ויקרא ט,ו), אך דבר לא קרה, ועל כן נדרשה התערבותו של משה (ויקרא ט, כג-כד):
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כׇּל הָעָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
ומסביר רש"י:
ויבא משה ואהרן וגו' – למה נכנסו? ...כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד ומצטער בו. אמר: יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה. אמר לו למשה: משה, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה ובקש רחמים, וירדה שכינה לישראל.
והנה, לפי דעה אחת בספרא, הרגע המתוח הזה שבו אהרן התבייש מכך "שכעס הקדוש ברוך הוא עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה" הוא הרגע שבו גמלה בליבם של נדב ואביהו ההחלטה לפעול (ספרא ויקרא י,א):
כֵּיוָן שֶׁרָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנֶעֱשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: וְכִי יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמְּבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל בְּלֹא אֵשׁ? מִיָּד נָטְלוּ אֵשׁ זָרָה וְנִכְנְסוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וְיִתְּנוּ בָּהֶם אֵשׁ".
ונראה שחז"ל דייקו מכך שהכתוב מקפיד לכנותם "שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא".
לפי קריאה זאת של חז"ל, מעשיהם של נדב ואביהו המתואר בויקרא י,א קרה עוד לפני שיצאה "אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט,כד). וכך גם מדייק רשב"ם מהתיאור הדומה של האש שליחכה את הקרבנות ושפגעה בנדב ואביהו (רשב"ם ויקרא י,ב):
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם - והוא ותצא אש של פסוק ראשון (ויקרא ט,כד)... שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל {את העולה} ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני {ה'} להקטיר קטורת לפנים תחילה, ופגעה {ב}בני אהרן שם ומתו, ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה.
בני אהרן נדב ואביהו לא יכלו לראות בבושתו של אביהם, ועל כן הקריבו אש זרה אשר לא צוו. וחטאם היה ש"היו ממעטין את הכבוד, שיאמרו: באשם של נדב ואביהוא שרף קרבנם" (ר"י בכור שור, ויקרא י,א).
לפי זה כמה מדוייקים הם דברי הנחמה שרש"י שם בפיו של משה (על פי חז"ל):
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
מממ"ו 