יֵרָאֶה כׇל זְכוּרְךָ

כדרך שבא לראות כך בא ליראות

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

המצווה לשמוח ברגלים מופיעה בפרשתנו בהקשר של חג השבועות ושל חג הסוכות (דברים טז, י-טו):

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

מייד לאחר מכן מופיעה מצוות ראייה (שם, טז):

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם.

מצוות שמחה מופנית כלפי הכל: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", ואילו מצוות ראייה מוגבלת ל"כׇל זְכוּרְךָ".

כך גם בציוויים הקודמים של מצוות ראייה, בספר שמות:

שמות כג:

(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.

(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.

שמות לד:

(יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם...
(כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.
(כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

מדברים כ,יג-יד אנו למדים שהמונח "זכור" כולל את הגברים המבוגרים (בלי הטף):

...וְהִכִּיתָ אֶת כׇּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב.

רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כׇּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ

אמנם, חז"ל הגבילו עוד הרבה יותר את היקף החייבים במצוות ראייה (משנה חגיגה א,א):

הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.

בגמרא (חגיגה ב,א) ניסו להבין את מי באה המשנה לרבות לחיוב במילה "הכל", אחרי רשימה כל כך ארוכה של פטורים:

'הכל' לאתויי מאי? לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
ולרבינא דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, 'הכל' לאתויי מאי?

לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני.

הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה, אלא למאן דאמר כולן תשלומין דראשון, 'הכל' לאתויי מאי?

לאתויי סומא באחת מעיניו.

ודלא כי האי תנא דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר: 'יראה' 'יראה' - כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו.

רש"י מסביר את דרשתו של יוחנן בן דהבאי, שפוטר את הסומא באחת מעיניו ממצוות ראייה:

יראה יראה – [יראה] כתיב וקרינן יֵרָאֶה. יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה, יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך. הקיש הכתוב ראייתך לראייתו.

כדרך שבא לראותך - כך הוא בא ליראות ממך.

מה לראותך - בשתי עיניו.

אף - כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם.

תחילה יש לדייק מאוד בדברי רש"י. הפסוק שהביא הוא הפסוק השני המצווה על מצוות ראייה בתורה, והבאנו אותו לעיל משמות לד,כג:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן...

יש להבין מדוע הביא רש"י דווקא פסוק זה, ומדוע דילג על הפסוק הראשון המצווה על מצוות ראייה, אותו הבאנו לעיל משמות כג:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן…

נראה שהסיבה לכך מבוארת בדברי המלבי"ם (דברים טז, טז; סי' רג):

ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ"ד השימוש או עם מלת 'אל' לבד מראיה ברגל מצאנוהו כמה פעמים מקושר עם מלת 'את'.

על פי המלבי"ם, בפסוק בשמות כ"ג ("יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן") אין קושי, שכן "ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ"ד השימוש או עם מלת 'אל'". ואילו הפסוק שרש"י הביא ("יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן") הוא הפסוק הראשון בתורה המצווה על מצוות ראיה שבו יש ראיה בנפעל המקושר עם מלת 'את'. דרשתו של יוחנן בן דהבאי בנויה אפוא על זרות זו בלשון הכתובים, שכן לפי מלת השימוש "את" נראה כאילו "יראה כתיב" (בבניין קל), ואילו "קרינן יֵרָאֶה" (בבניין נפעל).

התוס' ביארו את דברי רש"י והקשו עליו:

יראה יראה כדרך שבא לראות - פרש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בשתי עיניו אף אתה בא לראותו בשתי עיניך. ולא יתכן לר"ת דהא לא שייך ביאה גבי שכינה, שבכל מקום הוא. ועוד דדריש מסורת קודם [=יראה], אדרבה היו לנו לדרוש המקרא קודם [=יֵרָאֶה]. ע"כ גריס ר"ת יֵרָאֶה יראה מה לראות בשתי עיניו שאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום, אף האדם בא לראות המקום בשתי עיניו.

התוס' עמדו על כך שדרשתו של יוחנן בן דהבאי בנויה על "ביאה" – "כדרך שבא לראות כך בא ליראות" – ואילו "לא שייך ביאה גבי שכינה". ואולם הן לפי רש"י הן לפי התוס' הדרשה מתייחסת ל"שתי עיניו של מקום" כביכול, ומה בכלל המשמעות של כך?

אפשר שכוונת רש"י ותוס' היא כפי שהסביר הרלב"ג (דברים טז,טז):

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך – הכוונה בזה שיראה האחד את האחר כטעם 'נתראה פנים' (מלכים ב, יד,ח) ולפי שראיית ה' הדברים הוא היותר שלמה שאפשר, צריך שיהיה הבא שם להתראות את פניו באופן שתהיה ראייתו שלמה לפי מה שאפשר לו, כי למען ראות הנפלאות אשר בבית הבחירה הובא שם ללמוד מהדברים ההם מה שאפשר לו להשיג מהם מהשלמות. ולזה אמרו שסומא באחד מעיניו פטור מן הראיה, כי בראייתו חסרון ואולי יביא זה לחשוב שבראיית השם יתעלה הדברים יש חסרון, ולהורות על שלמות ראיית השם יתעלה הדברים חוייב שיהיה הבא שם רואה בשתי עיניו.

הרש"ר הירש הציע הסבר מאיר עיניים לדרשתו של יוחנן בן דהבאי בפירושו לשמות כג,יז:

יֵרָאֶה - בביאור המילה הזאת נתנו חז"ל (חגיגה ב.) ביטוי להבנה עמוקה: "יִרְאֶה יֵרָאֶה - כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו". צורת "יֵרָאֶה" נתפסת אצלם, לא רק כצורת נפעלת - "להיראות על ידי ה'⁠ ⁠", אלא גם כצורה מתפעלת - "לראות עצמו כמי שה' רואה אותו". תכלית העלייה למקדש ה' אינה להיראות לפני ה', אלא לראות עצמו כמי שעומד לפני ה', כדי שאותה "היראות לפני ה'⁠ ⁠" תיכנס לתודעתו....

לפי הסברו, אפשר שמצוות ראייה מוגבלת לגברים המבוגרים הבריאים והחזקים משום שהם אלה הזקוקים יותר מכל לכך "שאותה היראות לפני ה'⁠ ⁠ תיכנס לתודעתו", פן תשתרש אצלם חלילה תודעה הפוכה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". והשווה להסברו של הרש"ר הירש עצמו המובא שם בסמוך.

ואולם, לפי כל ההסברים הנ"ל עדיין לא מובן מדוע הזכיר יוחנן בן דהבאי "ביאה" בדרשתו – "כדרך שבא לראות כך בא ליראות". והלא באף אחד מהפסוקים הנ"ל המצווים על מצוות ראייה לא הוזכרה "ביאה"!

ונראה שמשום כך הבין הרמב"ם שדרשתו של יוחנן בן דהבאי מבוססת על פסוק אחר, כמבואר בהל' חגיגה ב,א:

נָּשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. וְכָל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִים בִּרְאִיָּה חוּץ מֵחֵרֵשׁ וְאִלֵּם וְשׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְחִגֵּר וְטָמֵא וְעָרֵל. וְכֵן הַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהָרַךְ וְהֶעָנֹג מְאֹד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲלוֹת עַל רַגְלֵיהֶן כָּל אֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר פְּטוּרִין. וּשְׁאָר כָּל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִין בִּרְאִיָּה....
וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה.... וְנֶאֱמַר (דברים ל"א:י"א) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת. כְּשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי ה' כָּךְ הֵם בָּאִים לִרְאוֹת הֲדַר קָדְשׁוֹ וּבֵית שְׁכִינָתוֹ. לְהוֹצִיא סוּמָא שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה. אֲפִלּוּ נִסְמֵית עֵינוֹ אַחַת שֶׁהֲרֵי אֵין רְאִיָּתוֹ שְׁלֵמָה.

לפי הרמב"ם הדרשה בנויה על דברי התורה בעניין הקהל (דברים ל"א):

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.

(יא) בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּאׇזְנֵיהֶם.

(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

גם בפסוק זה יש את התופעה הלשונית עליה הצביע המלבי"ם – "ראיה בנפעל…מקושר עם מלת 'את'". אלא שכאן כתוב "בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל", וככל הנראה לפי הרמב"ם יש לקרוא את דרשתו של יוחנן בן דהבאי כך: כדרך שבא ליראות כך בא לראות". הכל מוסב על ישראל, וממילא, גם ההמשך – "מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו" – מדובר על שתי עיניו של אדם. כוונת הדרשה היא פשוטה. ישראל באים לא רק כדי להיראות לפני ה' אלא גם כדי לראות "הֲדַר קָדְשׁוֹ וּבֵית שְׁכִינָתוֹ" (וכמבואר בהל' מטמאי משכב ומושב יא,יא שהיו מראים את כלי המקדש לעולי רגלים, וראה "משנה למלך" שם וירושלמי סוף חגיגה). הסומא באחת מעיניו "אֵין רְאִיָּתוֹ שְׁלֵמָה" ואינו רואה את מלוא "הֲדַר קָדְשׁוֹ וּבֵית שְׁכִינָתוֹ", ולכן הוא אינו כלול בפסוק של "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת".

כאמור, דרשתו של יוחנן בן דהבאי התקבלה להלכה, וסוגיית הגמרא הנ"ל בחגיגה (ב,א) המשיכה בנסיונותיה לברר "'הכל' לאתויי מאי?":

ואיבעית אימא: לעולם כדאמרי מעיקרא, ודקא קשיא לך הא דרבינא - לא קשיא, כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה. דתנן:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם!

לישא שפחה - אינו יכול.

בת חורין - אינו יכול.

ליבטיל - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר {ישעיהו מ"ה:י"ח} לא תהו בראה לשבת יצרה! אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו.

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

מכאן יש ללמוד כמה רגישות חברתית היתה לבית שמאי, שלא הסכימו להשאיר אף מי שנמצא בתחתית הסולם החברתי כחסר מעמד לענייני נישואין. ויש ללמוד מכאן גם על ענוותנותם של בית הלל שחזרו להורות כדברי בית שמאי.