יונתן רבינוביץ
התרועה בראש השנה מוזכרת לראשונה בתורה בפרשת המועדות (ויקרא כג):
(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.
הביטוי "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" טעון ביאור.
ידועים דבריו המפורסמים של הרמב"ם בהל' תשובה (פרק ג):
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיוֹת וַעֲווֹנוֹת: מִי שֶׁזְּכֻיוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲווֹנוֹתָיו - צַדִּיק; וּמִי שֶׁעֲווֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיוֹתָיו - רָשָׁע; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - בֵּינוֹנִי.
וְכֵן הַמְּדִינָה: אִם הָיוּ זְכֻיוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם - הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת; וְאִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ....
אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם; אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד - הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י,כה) - זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ.
דברי הרמב"ם מבוססים על דברי חז"ל המובאים בגמרא בקידושין (מ,א – מ,ב):
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵירָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט,יח). בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אוֹבֵד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה.
רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵירָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחוֹטֶא אֶחָד כּוּ'. בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה, אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.
כל ימיי סבור הייתי שדברי חז"ל הללו שמביא הרמב"ם דברי אגדה הם. האמנם "חָטָא חֵטְא אֶחָד – הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה"? וכי איך ישפיע חטא של אדם אחד על גורל כל העולם? עד שבאה המגפה של שנת התש"פ וטפחה על פנינו. הלא ראינו במו עינינו איך אדם אחד במחוז נידח בסין אכל מאכל מפוקפק בשוק וגרם לשרשרת הדבקה שהקיפה את כל העולם תוך זמן קצר. מתברר שמעשה בודד של אדם אחד אכן מסוגל להכריע את גורל כל העולם כולו.
כך פועל הטבע. במקרה זה, מדובר במחלה מדבקת. אך גם להתנהגויות עשויות להיות שרשראות הדבקה. לדרך שבה אדם מדבר עם אשתו בתוך ביתו עשויה להיות השפעה מכרעת על אישיותם של ילדיו, ועל הדרך שבה הם מדברים עם חבריהם, וכן הלאה. מעשה יחיד של אדם בודד עשוי להשפיע לא רק על עצמו, כי אם גם על משפחתו, על קהילתו, על מדינתו, ובמקרים קיצוניים אפילו על העולם כולו.
דברי הרמב"ם הנ"ל מגלים לנו איך הבין את הביטוי החידתי "זִכְרוֹן תְּרוּעָה". "זכרון" = "מודעות". כשאדם נזכר במשהו, אותו דבר נמצא בתודעתו, והוא נעשה מודע אליו בצורה פעילה. "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" = מודעות המתעוררת על ידי התרועה, מודעות להשפעה העצומה שעלולה להיות לכל מעשה בודד שעושה האדם. על כן ברור שהמצוה היא לשמוע קול שופר, שהרי שמיעת קול התרועה היא אשר מעוררת את המודעות של האדם: "כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה".
יום הזכרון הוא יום המודעות. היום שבו אדם נקרא לחדד את התודעה של "לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי". היום שקבעה התורה לכך הוא "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ורק כך מכונה יום זה בתורה) שהוא היום האמצעי של השנה המקראית. אין יום יפה מזה לחידוד התודעה של "חציו זכאי וחציו חייב"! חלפו ועברו להם שישה חודשים מהשנה, אך עדיין נותרו בה שישה חודשים שלמים שבהם עוד ניתן לתקן את המאזן. הזמן המתאים ביותר להזכיר לאדם שגורלו וגורל העולם כולו מוטלים על כף המאזניים הוא ביום האמצעי של השנה, שהוא הראשון לחודש השביעי שמזלו מאזניים, כמבואר במדרש (פסיקתא רבתי מ, א):
'בחודש השביעי': זה שאמר הכתוב 'אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד' (תהלים סב, י) – מהו 'אך הבל'? אלא כל הבלים וכל כזבים שישראל מכזבים כל ימות השנה באים בחשבון 'במאזנים לעלות' בחודש השביעי, במזל שביעי שהוא מזל מאזנים, ואיזה - זה תשרי.
מממ"ו 