כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

תם ונשלם נאום המצוות, ואתו נמסרו כבר הרוב המכריע מתוך 200 המצוות אשר מנה בעל ספר החינוך בספר דברים. נותרו רק שתי מצוות אחרונות להשלמת מניין תרי"ג, ומקור שתיהן בפרשתינו. שתי המצוות קשורות קשר הדוק לספר התורה אשר סיפור סיום כתיבתו מופיע אף הוא בפרשה.

מצווה תרי"ב מפורשת וברורה בכתובים, הלא היא מצוות הקהל (דברים לא):

(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. (יא) בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּאׇזְנֵיהֶם.
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

ואילו מצווה תרי"ג היא המצווה לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, ומקור מצווה זו פחות ברור ומפורש. בהמשך הפרשה כתוב (שם):

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. (טו) וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. (טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.

ובגמרא (סנהדרין כא,ב) למדו מכאן:

אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה'

ואמנם הקושי הוא ברור, שהרי לכאורה "הַשִּׁירָה הַזֹּאת" היא שירת האזינו, כפי שפירשו רש"י ורמב"ן על אתר, וכפי שעולה מדברי התורה עצמה מיד לפני השירה ומיד לאחריה (דברים לא,ל – לב,מד):

(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.
(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

…

(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

(מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאׇזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

ואם כן איך למדו מצוות כתיבת כל אחד ספר תורה שלם לעצמו מ"כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"?

על מנת להבין דבר זה נתבונן תחילה בדברי אגדה המובאים בגמרא (נדרים לח,א), ושנראים על פניהם תמוהים ביותר:

אמר רבי חמא בר' חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים' (שמות לד,א) פסולתן שלך יהא [רא"ש: ושל סנפרינון היו].

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר 'כתב לך' (שם,כז), 'פסל לך' - מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר 'טוב עין הוא יבורך וגו' (משלי כב,ט).

מתיב רב חסדא 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' (דברים ד,יד) - ואותי צוה ואני לכם [ר"ן: ואותי צוה ה' בעת ההיא ואני נתתי את לבי ללמד חוקים ומשפטים].
'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי' (דברים ד,ה) - אותי צוה ואני לכם.

'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' (דברים לא,יט) - השירה לחודה.

'למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל' (שם)!

אלא פילפולא בעלמא [רש"י: להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל].

המפרשים התקשו מאוד להסביר מה הוא זה שאמר ריב"ח, וכפי שמקשה בשטמ"ק (שם):

לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו - מאד קשה הדבר לפרש אותו כפשטו כי ודאי לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל התורה וכל הפסוקים שכתובים על מתן תורה מפורשים באר היטב כי כונת ה' לא היתה אלא כדי ליתן תורה לישראל.

והנה כך ביאר הנצי"ב את דברי ריב"ח (העמק דבר, דברים לא,יט):

לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר 'כתב לך' וכו' כתבן שלך - פירוש, לימוד התורה לא ניתן אלא למשה ולזרעו, ולישראל לא ניתן אלא מעשה המצוות.

ביאורו של הנצי"ב פותח לנו פתח להבנת סוגיית הגמרא, אך לשם כך נקדים תחילה דברים שביארנו כבר בשיעור לפרשת "ואתחנן", ונחזור על עיקרי הדברים בקצרה כאן.

העיון בכל המופעים של הפועל "למד" בתורה מגלה שהוא מופיע אך ורק בספר דברים (שבו הוא מופיע פעמים רבות). אחד החידושים הגדולים והמרעישים שהנחיל משה לבני ישראל בנאומיו בספר דברים הוא שלא מוטל עליהם רק לשמור ולקיים את מצוות התורה, כי אם גם ללמוד את התורה וללמדה, להגות בה, לעסוק בה ולהפוך אותה למרכז חייהם ול"שיחת היום" בבית ומחוץ לבית ולהנחיל זאת גם לבני משפחותיהם. הוא אשר אמר משה בקריאתו הגדולה, קריאת "שמע ישראל" (דברים ו):

(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

ובפרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא):

(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. (יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

והנה, כידוע, אחת השאלות הגדולות ביחס למצוות שניתנו לבני ישראל בספר דברים היא ש"לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל" (רמב"ן דברים א,א), ואם כן לא ברור אם המצוות הללו נמסרו למשה מפי הגבורה, וכפי שמתלבט הר"י אברבנאל בהקדמתו לדברים:

אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, רצוני לומר ספר 'אלה הדברים', היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה כיתר דברי התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', אלו ואלו דברי א-להים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף. או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו חברו ואמרו, כמבאר מה שהבין מהכוונה הא-להית בביאור המצות וכמו שאמר הכתוב 'הואיל משה באר את התורה הזאת' כדרך יודעי דעת ומביני מדע, שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין.

וכעת נגש לביאור סוגיית הגמרא בנדרים. תחילה יש לדקדק היטב בדברי הגמרא, ולהתבונן בפסוקים שהביאה הגמרא בנסיונותיה להפריך את דברי ריב"ח. רב חסדא הקשה על דברי ריב"ח מהכתוב בדברים ד,יד:

וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

מדוע נזקק רב חסדא לפסוק זה דווקא, ולא (למשל) לפסוק הפותח את דברים פרק ד:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

התשובה לכך היא פשוטה. ריב"ח טען ש"לא ניתנה תורה [=לימוד התורה, ע"פ ביאור הנצי"ב] אלא למשה ולזרעו", ושמשה הוא זה שנהג בה טובת עין ונתנה לישראל. דברי ריב"ח מובנים היטב כשאנחנו מבחינים בכך שהמקור של מצוות תלמוד תורה הוא מדברי משה הנ"ל בפרשת "שמע", ושאין על כך כל ציווי מפורש מפי הגבורה! לכן חיפש רב חסדא פסוקים שבהם מדובר מצד אחד על לימוד התורה, אך מצד שני שיש בהם ציווי על כך מאת ה', ולא רק מדברי משה עצמו. לכן דברים ד,א אינו מוצע כלל כפירכה לדברי ריב"ח, שהרי הוא מדברי משה ואין בו ציווי מאת ה'. רב חסדא מקשה מ"וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם", משום שיש בפסוק זה ציווי מאת ה' ללמד את בני ישראל את חוקי התורה ומשפטיה. אמנם הגמרא דוחה זאת, משום שאין באמת בפסוק זה הוכחה לכך שבני ישראל נצטוו מאת ה' ללמוד את התורה ולעסוק בה, אלא "ואותי צוה ואני לכם", כלומר, משה נצטווה על מסירת המצוות לישראל והוא נתן את דעתו ללמד אותם את החוקים והמשפטים על מנת שישמרו אותם: "לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". אך אין מפסוק זה כל הוכחה שישראל נצטוו מאת ה' לעסוק בלימוד התורה ובפיתוחה.

באותו אופן ומאותו הטעם מנסה הגמרא להקשות מהכתוב בדברים ד,ה:

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

גם כאן דוחה הגמרא "אותי צוה ואני לכם", כלומר, אין בפסוק זה יותר מאשר הודעה על כך שמשה לימד את בני ישראל את חוקי התורה ומשפטיה "כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי", כאשר המטרה היתה "לַעֲשׂוֹת כֵּן [=שמירת החוקים והמשפטים על ידי בני ישראל] בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". אך שוב אין כאן כל הוכחה לכך שבני ישראל נצטוו מאת ה' להגות בעצמם בדברי תורה יומם ולילה, ועל כן אין מכאן פירכה לדברי ריב"ח שדבר זה ניתן להם לישראל מטובת עינו של משה בלבד!

לבסוף מקשה הגמרא מהפסוק שבו אנו עוסקים בפרשתנו (דברים לא,יט):

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הנה יש כאן ציווי מאת ה' (בהמשך ל"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה" בפסוק טז) ולא רק דברי משה עצמו, שיש בו תביעה מישראל להגות בדברי תורה: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". ועל כך משיבה הגמרא בצדק: "השירה לחודה", כלומר, יש מכאן אמנם ציווי מאת ה' להגות, אך לכאורה רק בדברי שירת האזינו, ולא בכל התורה!

אלא שהגמרא לא הסתפקה בכך, והמשיכה להקשות מסוף הפסוק הנ"ל: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", והפעם הפירכה מתקבלת!

מה ביקשה הגמרא להוכיח מ"למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"? מדוע התקבלה פירכה זו, ומדוע לא תירצה הגמרא גם כאן "השירה לחודה"?

דבר זה ביאר אמו"ר ז"ל על פי פשוטו של מקרא מהמשך דברי התורה בפרשתינו (דברים לא):

(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם.

(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר.

(כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד...

(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם

ב"יד פשוטה" הל' תפילין ומזוזה וספר תורה ז,א ביאר אמו"ר ז"ל שמהפרשה הנ"ל ברור שפסוק כב ("וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל") אינו מסיים את תיאור קיום הציווי של "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", אלא הוא כלל שלאחריו מעשה שאינו אלא פרטו של הראשון (מדה י"ג משלושים ושתים מדות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי). הלא מייד אחר כך (פסוק כד) כתוב: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (ולא רק "השירה לחודה"), ובפסוק כ"ו מצווה משה את הלויים לקחת את ספר התורה השלם ולשים אותו מצד ארון הברית לְעֵד. ובהמשך "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (אף שבפסוק כ"ב כתוב שמשה לימד כבר את השירה לבני ישראל, ומכאן שפסוק כ"ב אינו אלא כלל שאח"כ מעשה). ברור אפוא שמשה הבין שכל זה כלול בציווי של "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד". משה הבין שהציווי שקיבל על כתיבת השירה מורה על כתיבת "דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (מהטעם המבואר ברמב"ם בהלכה הנ"ל), וש"לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד" מורה על כך שספר התורה השלם ישמש כעד (ככתוב בפסוק כ"ו).

ולכן מסקנת הגמרא בנדרים היא ש"לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד" מורה על התורה כולה ולא על "שירה לחודה" (לטעם הדבר ראה קדמת העמק סעיף ג). אם כן גם תחילת הפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" מהווה ציווי מאת ה' לכתוב כל אחד ספר תורה שלם לעצמו, למטרת לימוד התורה והגות בה: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", ובניגוד להבנה הראשונית שהיתה לגמרא בדברי ריב"ח.

הרי שמצווה אחרונה זו בספר דברים ובתרי"ג מצוות כולן נאמרה מפי הגבורה ומצטרפת למצוות תלמוד תורה שכבר ניתנה מדברי משה בתחילת נאום המצוות בפרשת ואתחנן.