וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

שרה מתה בחברון, ככתוב (בראשית כג,ב):

וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ

רש"י פירש שאברהם בא מבאר שבע לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, על פי דברי חז"ל (בבראשית רבה) ששרה שמעה על העקידה ופרחה נשמתה, והרי לאחר העקידה חזר אברהם לבאר שבע ככתוב: "וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (כב,יט), וביאר רש"י:

וישב אברהם בבאר שבע – לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב, שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע ובא לו לחברון, כמו שאמרנו: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" (בראשית כא,לד) – מרובים משל חברון הראשונים, והן עשרים ושש שנים

לפי דברי רש"י הללו מקום מושבו העיקרי של אברהם בזמן העקדה היה בחברון, אלא שלאחר העקדה הלך לבאר שבע, וכששמע על מותה של שרה – בא משם לחברון.

ואילו הרמב"ן נטה שלא להצמיד בין העקדה למותה של שרה, ואם כך בזמן העקדה אכן גר אברהם בבאר שבע (ולכן חזר לשם) אך בזמן מותה של שרה מקום מושבו של אברהם היה בחברון "כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון". ולדעתו "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה" יכול להתפרש ש"נכנס אברהם באהל עם אחוזת מרעיו לספוד אותה", ולא שבא עכשיו ממקום אחר.

והנה יצחק כלל אינו מוזכר בסיפור מותה, הספדה וקבורתה של שרה. רק כשעבד אברהם הביא את רבקה ליצחק מארם נהריים (שלוש שנים מאוחר יותר) מסופר (כד,סז) :

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ

רש"י הביא את דברי המדרש הידועים:

האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשת דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו. כל זמן שהייתה שרה קיימת, היה נר דולק באהל מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

אפשר שאוהל זה של שרה הוה הוא האוהל שהוזכר בדברי הרמב"ן הנ"ל, שהתקיים בו הספדה של שרה. ואולם היכן היה אוהל זה? הלא שרה מתה בחברון, ואילו יצחק היה "יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (כד,סב)? על כן פירש הרד"ק:

ויביאה – כשבאו לחברון הכניסה באהל שרה אמו שיהיה לה לאהל כמו שהיה לשרה. כי כן היה מנהג בימים ההם להיות אהל לאיש בפני עצמו ולאשה בפני עצמה וכשהיו שוכבים יחד היה האיש בא אל אהל האשה

יהיה אשר יהיה מיקומו של האוהל, יש לשים לב לעצם העובדה שאוהל זה טרם פורק אף שעברו כבר שלוש שנים מאז מותה של שרה! למה שימש אוהלה המיותם של שרה משך כל הזמן הזה? בעל מדרש הגדול שפך אור על כך באמצעות נוסח אחר, פחות ציורי, למדרש שהובא ברש"י:

וינחם יצחק אחרי אמו - רבנן אמרי שלש שנים היה יצחק מתאבל על אמו, וכל זמן שהוא נכנס לאוהלה וראה שהוא כוהה - היה תולש בשערו. וכיון שנשא רבקה והכניסה לאוהלה - חזר האור למקומו, שנאמר "ויביאה יצחק האהלה" ואין אהל אלא אור שנאמר: "הן עד ירח ולא יאהיל" (איוב כה,ה). נתנחם והיה רואה כאילו אמו קיימת לכך נאמר "וינחם יצחק אחרי אמו"

אחד התפקידים העדינים והרגישים שמוטלים על כל מי שנפטר לו בן משפחה הוא הטיפול בחפציו האישיים, בחדרו ובביתו. ידועים מקרים של הורים שכולים שנמנעים במשך שנים רבות מלגעת בחדר הבן או הבת האהובים שנפלו וכבר לא יחזרו, ומשאירים את חדרם בדיוק כמו שהיה בחייהם.

המקרא אינו מרבה לעסוק במצב הנפשי של גיבוריו בצורה מפורשת ומוחצנת. במקום זאת יש והמקרא מפזר רמזים לכך דרך פרטים לכאורה אגביים. פעמים רבות נקלטים הרמזים הללו במדרשי חז"ל שפותחים צוהר לגלות טפח או טפחיים ממה שמתחולל בתוך הנפש פנימה.

נדמה שלפנינו מקרה כזה. יצחק לא הוזכר בפרשת מותה של שרה אמו אף שלא יעלה על הדעת שלא נכח בקבורתה. ואולם פרשת מותה של שרה מספרת את סיפורו של אברהם אשר בא (לחברון או לאוהל) לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, ואז קם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ ונכנס למשא ומתן עם עפרון החתי על אחוזת קבר, וקנה ממנו את השדה "אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ" (כג,יז), ולבסוף "קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (שם יט). ובכך הצליח אברהם לשים את מותה של אשתו האהובה מאחוריו, ולשקם את חייו.

ואילו תהליך האבל שעבר על יצחק היה מורכב יותר, ונמשך הרבה יותר זמן. ובמשך הזמן הזה נהג יצחק ככל הנראה לפקוד את בְּאֵר לַחַי רֹאִי ולצאת לפנות ערב לשוח בשדה (כד, סב-סג). אפשר שהתיאורים הללו רומזים לכך שיצחק חיפש מקומות שבו יוכל להתבודד עם כאבו.

ונראה גם שיצחק הוא אשר מנע את פירוק האוהל של אמו, כדי שיישאר לו כזכרון מוחשי אחרון ממנה. מרוב געגועים היה נוהג יצחק להיכנס מפעם לפעם לאוהל במשך שלוש שנים – אולי עוד הריח בו את ריחה של שרה. אך "כל זמן שהוא נכנס לאוהלה וראה שהוא כוהה – היה תולש בשערו". הרי גם אם האוהל קיים – שרה כבר איננה. האוהל ואולי כמה חפצים אישיים של שרה – נעדרים אורה של שרה, הוא אור החיים. רק כשזרח אורה של רבקה "והכניסה לאוהלה – חזר האור למקומו", ורק אז הצליח יצחק לסתום את הגולל על פרשת מותה של אמו – "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".

————————-

למרבה הזוועה, לחללים רבים מיישובי עוטף עזה שנרצחו במאורעות שמחת תורה תשפ"ד לא נשאר אפילו זכר לרכושם משום שנשרפו חיים בתוך בתיהם. אך מאות משפחות שכולות של חיילים ואזרחים מתמודדות בימים אלה עם סוגיית הטיפול בחפצי יקיריהם שנפלו, בחדריהם ובבתיהם. יה"ר שהקב"ה ישלח להם ולכל עם ישראל כח להתמודד עם השכול ולהתגבר על האויב האכזרי עד אשר יחזור האור למקומו.