יונתן רבינוביץ
לדעת הרמב"ן התנהלות יוסף מול אחיו נבעה מרצונו לקיים את חלומותיו (רמב"ן בראשית מב,ט):
אמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם, וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה, מן החלום הראשון: והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית לז:ז), כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים, מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו, לקיים החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות, כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן, היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו. אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת...
וכן אני אומר שכל העניינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו. ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון, אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו כי יבואו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.
ויש אומרים שיוסף ביקש לבדוק אם אחיו חזרו בתשובה שלמה מחטא מכירתו, על ידי העמדתם במצב שבו הם נדרשים או למסור את הנפש עבור בנימין או להפקיר אותו, כפי שעולה מסיפור הגביע. וגם דעת הרמב"ן קרובה לכך (בהמשך דבריו). אלא שלדעת הרמב"ן יוסף הרגיש חובה לפעול כדי לקיים את חלומותיו. ורבים חלקו על הרמב"ן בעניין זה (ראה למשל עקדת יצחק שער כט).
ואולם ברור שיש קשר בין התנכרות יוסף לאחיו לבין חלומותיו, כפי שמפורש במקרא:
(ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.
ושמא יש להבין את התנהגותו של יוסף על פי דבריו לאחיו מייד לאחר שהתוודע אליהם (בראשית מה):
(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם. (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכׇל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
דברים דומים חזר ואמר להם כשחזרו מקבורת יעקב (נ,כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".
כל עוד לא ידעו האחים שהאיש המפחיד הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ אינו אלא אחיהם האבוד, לא היתה להם כל שליטה בהתרחשויות, והם התרוצצו בין בית אביהם למצרים משל היו עכברים במבוך בניסוי במעבדה.
שמא בדיוק לכך נתכוון יוסף – להמחיש לאחיו עד כמה עלולה להיות מוגבלת הבנת האדם במציאות שהוא חווה.
ואולי כשם ששימשו כלי משחק בידי יוסף עד שנתוודע אליהם, כך גם במכירתו שימשו הם כמו גם יוסף עצמו מעין כלי משחק בידי ההשגחה העליונה, בשירות אותה עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון.
כשירדו אחי יוסף למצרים לראשונה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה נזכר יוסף בחלומותיו והבין עד כמה דרך הייסורים הפתלתלה שהובילה אותו עד כה היתה מאת ה', ושהתפקיד המוטל עליו כעת הוא "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". התכנית שרקם נועדה אפוא לא רק לבחון את יחס האחים כלפי בנימין, כי אם גם להמחיש להם כיצד יתכן ש"לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים".
מממ"ו 