יונתן רבינוביץ
רש"י הסביר על פי חז"ל את הסמיכות בין פרשת בנות צלפחד לפרשת "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים" (במדבר כז,יב):
עלה אל הר העברים – למה נסמכה לכאן? כיון שאמר הקב"ה למשה: נתן תתן להם, אמר: אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואיכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: גזירתי במקומה עומדת.
הקושי במיקומה של פרשה זו ברור לאור העיון בפרשיות המקבילות בספר דברים. משה נזכר בדברי ה' אליו בתחילת פרשת ואתחנן (דברים ג):
(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
אך לפי דברי משה (לעיל שם דברים ג) הדברים הללו נאמרו "בָּעֵת הַהִוא" אחרי מבצעי ההתפשטות של בני שבט מנשה ואחרי תנאי בני גד ובני ראובן (שעליהם מסופר בפרשת מטות), ואם כן ברור שסדר הבאת הדברים בספר במדבר אינו לפי ציר הזמן.
ונראה שדברי משה בפרשת ואתחנן מתייחסים להבטחה שניתנה לו (כמסופר בפרשתנו) לראות את הארץ מרחוק, ואין מדובר בפרשתנו (ובפרשת ואתחנן) בציווי למשה לביצוע מיידי. ציווי כזה אכן הגיע בסוף ימיו של משה, ועליו מסופר בפרשת האזינו (דברים לב):
(מח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.
הפרשה האחרונה בתורה (דברים לד) מספרת על ביצוע הציווי שניתן "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", ואילו פרשת "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים" שבספר במדבר נאמרה כהבטחה עתידית, זמן מה קודם לכן. ומכל מקום יש לעמוד על סמיכות הפרשיות, כפי שעשה רש"י.
והנה, סיפור בנות צלפחד מפוצל בתורה לשני חצאים. החצי הראשון מובא באופן טבעי בסמיכות לפרשת המפקד (במדבר כו) ולתחילת העיסוק בחלוקת הנחלות בארץ (שם):
(נג) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. (נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. (נה) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. (נו) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.
על כך טענו בנות צלפחד (כז,ד):
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
ואילו החצי השני, עם תגובת בני שבט מנשה למתן נחלת צלפחד לבנותיו, נדחה עד סוף הספר (במדבר לו).
בשני חצאי הסיפור האוירה השולטת היא של גמישות והתחשבות – של המחוקק בתגובה לבקשת בנות צלפחד בחצי הראשון, ושל בנות צלפחד עצמן בתגובה לדרישות בני שבטן בחצי השני.
ולפי דברים המובאים בתלמוד (בבלי, בבא בתרא קכ, א), התנהגותן של בנות צלפחד היתה אצילית ומתחשבת אף יותר מכפי שניתן להבין מפשוטו של מקרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר (במדבר לו): "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים". אלא מה אני מקיים (שם): "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים"? עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן.
ושמא משום כך נדחה החצי השני של הסיפור עד לסוף ספר במדבר, על מנת לסיים את החומש בדברי שבח לבנות צלפחד אשר התנהגותן מהווה מופת של הפגנת רצון טוב, "לפנים משורת הדין":
(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלׇפְחָד. (יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. (יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.
חז"ל גמרו את ההלל על בנות צלפחד, והרבו לתאר אותן (בצדק) בתארים מחמיאים (בבלי בבא בתרא קיט,ב):
תנא: בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן צדקניות הן
רש"י (על פי חז"ל) הפליג עוד יותר, וזיכה בזכותן את כל המין הנשי מחטא המרגלים, והסביר בכך את סמיכות הפרשיות בין פרשת המפקד לסיפור בנות צלפחד (רש"י במדבר כו,סד):
על האישה לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהיו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד,ד), והנשים אומרות: תנו לנו נחלה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן.
והדברים הללו של רש"י מאפשרים להבין את אשר כתב בעניינה של שרח בת אשר (רש"י כו, מו):
ושם בת אשר שרח – לפי שהיתה קיימת בחיים מנאה כאן.
והנה במדרש נועז אך פחות מוכר מובא ניסוח שונה וחריף יותר של דרשת חז"ל בעניין הסמיכות בין סיפור בנות צלפחד לפרשת "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים" (מדרש אגדה, בובר, במדבר כז,יב):
עלה אל הר העברים הזה – לכך נסמכה פרשה זו לפרשת בנות צלפחד, שאמר הקב"ה למשה מדינן של יתומות אתה מסתלק ואין אתה מסתלק מדיני.
הדרשן עמד על כך שלא רק חכמות, דרשניות וצדקניות היו בנות צלפחד כי אם גם יתומות. ויש כאן רמז לכך שההתחשבות והגמישות שהופגנה כלפיהן נבעה בין היתר ממצבן המשפחתי הקשה.
אך אם משה הצליח "להסתלק" מדינן של יתומות, באה פרשת "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים" וטפחה על פניו בעוצמה: אין אתה מסתלק מדיני. בניגוד להתחשבות ולגמישות שהופגנה כלפי בנות צלפחד, בדינו של משה עצמו אין כל גמישות, והקב"ה דקדק עמו כחוט השערה.
אולי רמוז הטעם לכך בדברי בנות צלפחד עצמן. סיפור המפקד מסתיים בפסוקים מצמררים (במדבר כו):
(סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. (סד) וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. (סה) כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
ובנות צלפחד אמרו (כז,ג):
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.
ועל כך כבר אמרו חז"ל במדרש (תנחומא חוקת יב):
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר, וְאַתָּה מַכְנִיס דּוֹר אַחֵר?
מממ"ו 