אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

חז"ל הסבירו שפרשיות השגגה של ציבור ושל יחיד בפרשת שלח (במדבר טו, כב-לא) עוסקות בשגגת עבודה זרה, ובכך נבדלות הן ממקבילותיהן בספר ויקרא (ד, יג-לה) אשר עוסקות (לפי חז"ל) בשגגת שאר העבירות החמורות.

בעניין שגגת הציבור כתוב בפרשתינו (במדבר טו):

(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. (כג) אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. (כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כׇל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. (כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. (כו) וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

שגגת הציבור באה בעקבות הוראה שגויה של בית דין הגדול (שאם לא כך, כיצד יתכן שכל הציבור יחטא בשגגה, וכפי שהעיר בעל "תורה תמימה" בפירושו לויקרא ד). השגגה האמורה נעשתה "מֵעֵינֵי הָעֵדָה", כלומר "מסבת עיני העדה, כלומר מסבת הוראתם שהורו לעם" (הכתב והקבלה). "הָעֵדָה" האמורה היא בית דין הגדול, כדברי הספרא על הפסוק המקביל בספר ויקרא (ויקרא ד,יג) "וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ":

"עֲדַת יִשְׂרָאֵל" – יָכֹל בְּכָל הָעֵדָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תִּלְמֹד לוֹמַר כָּאן 'עֵדָה' וּלְהַלָּן נֶאֱמַר 'עֵדָה' (במדבר לה

כד-כה, "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה", "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה"), מָה עֵדָה אֲמוּרָה לְהַלָּן, בֵּית דִּין, אַף כָּאן בֵּית דִּין.

אוֹ מָה עֵדָה אֲמוּרָה לְהַלָּן, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה, אַף כָּן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה? תִּלְמֹד לוֹמַר "עֲדַת יִשְׂרָאֵל" - הָעֵדָה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

עבודה זרה אינה מוזכרת במפורש בפרשתינו, אך הרמב"ן בפירושו קירב בין דברי חז"ל לפשוטו של מקרא:

ולשון הכתוב, שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו, יאמר: וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה – שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם, תקריבו הקרבן הזה. ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא: אחת מכל מצות ה', והנה זה כפי משמעו הוא קרבן המשומד לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין הגוים, ובקהל - כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו, כמו שזכר בספרי (במדבר טו,מא): מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושין ולא נוטלין שכר...וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני. וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן, ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצווה בהם והיא עבודה זרה. ויהיה שיעור הכתוב: וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות השם. כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד, בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותו וכל החיוב בהם אינו כלום.

אמנם יש להעיר שלפי ההלכה הפסוקה, "לְעוֹלָם אֵין בֵּית דִּין חַיָּבִין, עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מְפֹרָשִׁין מְבֹאָרִין בַּתּוֹרָה" (רמב"ם הל' שגגות יד,ב), וקשה ליישב בין פירושו של הרמב"ן שהקרבן האמור בפרשתינו הוא "קרבן המשומד לכל התורה בשוגג" לפסק ההלכה בעניין זה.

מכל מקום, הקרבן המתואר בפרשתינו על שגגת הציבור בעבודה זרה חריג מאוד, והוא הקרבן היחיד המובא על חטא (מן הקרבנות הנוהגים לדורות) שיש במרכיביו עולה וחטאת, שניהם מן הבהמה. אמנם המצורע שידו משגת והנזיר במלאת ימי נזרו מביאים גם הם קרבן כזה, אך הקרבנות של שניהם אינם באים לכפר על חטא שחטאו (ראה בבלי סוטה טו,א בעניין המצורע ורמב"ן במדבר ו,יא ורבנו בחיי שם יד בעניין הנזיר). ולפי חז"ל קרבן חריג זה אף משוכפל כמניין י"ב שבטי ישראל. הרכב קרבן זה מזכיר במידה רבה את קרבן חינוך הלויים (במדבר ח, ח-יב) אשר גם הוא חריג בהרכבו בכל התורה (פר לעולה ופר שני לחטאת), ולא בכדי הסבירו המפרשים שהוא בא כמעין קרבן ציבור על שגגת עבודה זרה (ראה על כך בעיוננו על קרבן הלויים).

והנה, התורה הדגישה בפרשתנו שאותו "פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (שהוא המרכיב החריג בקרבן זה לעומת כל שאר הקרבנות המובאים על חטא) מלווה גם ב"מִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט". נמצא שקרבן זה הוא היחיד מבין כל הקרבנות הבאים על חטא והנוהגים לדורות שכולל גם מרכיב של מנחת נסכים.

ולא זו בלבד, אלא גם סדר הבאת קרבן זה חריג, כפי שמביא רש"י על פי חז"ל:

לחטת – חסר א' שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה, חטאות קודמות לעולות, שנאמר: ואת השני יעשה עולה (ויקרא ה,י), וזו עולה קודמתה

המלבי"ם הציע טעם לכך:

משום דתמיד חטאת קודם לעולה דריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, אע"ג דגם עולה מכפרת אעשה ועל המחשבה, הנה על העשה נמחל לו תחלה ע"י התשובה...ועל המחשבה אין עונשים, אבל בחטא ע"ג שעונשים גם על המחשבה גם העולה באה לכפר ולזה עולה קודמת

ולולא דבריו, שמא ניתן להציע טעם אחר. נדמה שיש בפסוקים העוסקים בקרבן המובא על שגגת הציבור נימה מפוייסת, ואולי אפילו כמעט חגיגית. קרבן העולה המובא על שגגה זו מלווה כאמור בנסכים, ובפסוקים כה-כו חוזרת התורה פעמיים על הסליחה:

(כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. (כו) וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

זאת לעומת בפסוקים המקבילים העוסקים בשגגת היחיד (בעבודה זרה, לפי חז"ל) בפרשתינו:

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת. (כח) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָהֿ בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ. (כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.

גם בפסוקים הללו – כמו בפרשת שגגת הציבור – הדגישה התורה שיש דין שווה לאזרח ולגר, אך בפסוקים העוסקים בשגגת הציבור הדבר מלווה בחזרה על הסליחה לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, ואילו בעניין שגגת היחיד הסתפקה התורה ב"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה" מבלי לציין שוב את הסליחה.

גם בשאר הפרשיות המחייבות קרבן על עבירה של ציבור או של יחיד מוזכרת הסליחה לכל היותר פעם אחת, ובניסוח יותר מאופק וחסר חגיגיות:

וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם (שגגת הציבור בשאר המצוות, ויקרא ד,כ; ושמא יש לפרש שהכפרה "עֲלֵהֶם" והסליחה "לָהֶם" המוזכרות כאן מוסבות גם על שגגת הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ - ראה על כך ברמב"ן לעיל ג, ובכלי יקר ובנצי"ב על אתר)

וְאֶת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ (שגגת הנשיא, שם כו)

וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ (שגגת היחיד, שם לא)

וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ (שגגת היחיד, שם לה)

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ (קרבן עולה ויורד מן הבהמה למי שידו משגת, ויקרא ה, ו)

וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ (קרבן עולה ויורד מן העוף למי שאין ידו משגת, שם י)

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה (קרבן עולה ויורד עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת למי שאין ידו משגת לעוף, שם יג)

וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ (אשם מעילות, שם טז)

וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ (אשם תלוי, שם יח)

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ (אשם גזילות, שם כו)

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (אשם שפחה חרופה, ויקרא יט, כב)

הנה אם כן, בכל הפרשיות הרבות בתורה המחייבות קרבן על עבירת היחיד או הציבור מוזכרת הסליחה לכל היותר פעם אחת, מלבד בפרשה העוסקת בשגגת הציבור בעבודה זרה (לפי חז"ל) שבה מוזכרת הסליחה פעמיים. הלא דבר הוא זה?

שמא יש לדייק מפסקי הרמב"ם שגם הוא הבחין במימד כמעט חגיגי במעמד הבאת קרבן זה, וכפי שיתבאר.

ראשית כל, מפורש ברמב"ם שקרבן זה מוגדר כקרבן ציבור (הל' מעשה הקרבנות א,ה):

קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן שְׁנֵי תְּמִידִין שֶׁלְּכָל יוֹם, וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְהַמּוֹעֲדוֹת, וּשְׂעִיר חַטָּאת שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן אִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין וְהוֹרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה - מֵבִיא כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט פַּר וְשָׂעִיר, הַפָּר עוֹלָה וְהַשָּׂעִיר חַטָּאת, וְאֵלּוּ הַשְּׂעִירִים הֵן הַנִּקְרָאִין 'שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה'. וְאִם שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ בִּשְׁאָר הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (שגגות יב,א) - מְבִיאִין פַּר לְחַטָּאת, וְהוּא הַנִּקְרָא 'פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁלַּצִּבּוּר'.

ובעניין שירת הלויים במקדש פסק (הל' כלי המקדש ג,ב):

וּמָתַי אוֹמְרִין הַשִּׁירָה? עַל כָּל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר הַחוֹבָה וְעַל שַׁלְמֵי עֲצֶרֶת, בְּעֵת נִסּוּךְ הַיַּיִן. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין הַצִּבּוּר לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וְכֵן הַנְּסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן - אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה.

ובהל' תמידין ומוספין (ו,ח) הוסיף:

אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא עַל עוֹלַת הַצִּבּוּר וְזִבְחֵי שַׁלְמֵיהֶן הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה; אֲבָל עוֹלַת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין מִמּוֹתַר תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה - אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁלַּצִּבּוּר, אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה.

הרי שמפורש לכאורה בדברי הרמב"ם שהלויים אומרים שירה על פר העולה הבא על שגגת הציבור בעבודה זרה (ואולם במנחת חינוך מצווה קכ אות טז פקפק בכך).

והנה, דרך כלל חטאת באה לפני עולה, משל "לפרקליט שנכנס, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו" (בבלי זבחים ז,ב). אמנם כבר ביאר הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ט,ז) שבחג הסוכות מרכיבי קרבן המוסף "קְרֵבִין עַל סֵדֶר הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה… כֵּיצַד? בַּתְּחִלָּה פָּרִים, וְאַחֲרֵיהֶם אֵילִים, וְאַחֲרֵיהֶם כְּבָשִׂים, וְאַחֲרֵיהֶם שְׂעִירִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂעִירִים חַטָּאוֹת וְכָל אֵלּוּ שֶׁקָּדְמוּ אוֹתָן עוֹלוֹת". ובמאמרי על התורה המקושרת (ראה הערה 25 שם) הצעתי טעם לכך על פי דברי החזקוני (במדבר כט, לד) שדייק: "בכל ימי החג לא כתיב 'לכפר עליכם'…לפי שאין צריכין עדיין כפרה [=אחרי יום הכיפורים]", ולכן בחג הסוכות מתקבל הדורון עוד לפני ריצוי הפרקליט.

ולפי זה שמא ניתן להסביר את המאפיינים החריגים בפרשתינו. אם דייני בית דין הגדול מסוגלים לחזור בהם מהוראה שגויה שהורו לציבור בעניינים הכי יסודיים התורה ("כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם") ושגרמה לכך ש"לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה" – אומרת התורה שזוהי שעת רצון מיוחדת, שבה מתקבל דורון בקרבן המובא על חטא חמור, והדורון מתקבל עוד לפני ריצוי הפרקליט, ומלווה בנסכים כיאה לקרבן מהודר (ראה בבלי סוטה טו,א), ואולי אף בשירה.