יונתן רבינוביץ
מחציתה הראשונה של פרשת אמור (ויקרא כא-ככ) כוללת דינים רבים שנועדו לתת ביטוי לקדושת הכוהנים ולאחריות המוטלת עליהם לבל יחללו את הקודש (ויקרא כא,ו):
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
הסייגים הרבים המוטלים על הכוהנים ממחישים את רוממות הקודש ונשגבותו.
הרמב"ם ראה בצורך לייצר אצל הבריות תחושה של רוממות הקודש ומורא מקדש – אחד הטעמים המרכזיים של הלכות טומאה וטהרה כולן (מורה נבוכים ג,מז):
כבר בארנו שהכונה כולה היתה במקדש - להתחדש בו התפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד - כאמרו "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל' על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה - וסמכו זה לאמרו "הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך ושנאך". ומפני שהיתה זאת הכוונה הזהיר הא-לוה ית' הטמאים מהכנס למקדש - עם רוב מיני הטומאות עד שכמעט לא תמצא אדם טהור רק מעטים…. כי זאת המצוה של טומאה וטהרה אינה נתלית רק במקדש וקדשיו לא בזולתם "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה.
והנה, מובא בתלמוד (בבלי גיטין ס,א):
דאמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן אלו הן: פרשת כהנים [רש"י: אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה] ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות ופרשת שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה.
וכתבו התוס':
פרשת טמאים - ...היינו פרשת "וינזרו" (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו.
פרשת "וינזרו" (ויקרא כב) עוסקת בהרחקות המוטלות על כהנים טמאים מקדשי המקדש:
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה' . (ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכׇּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה' . (ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע. (ה) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ. (ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. (ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.
פרשה זו אינה כלולה ב"פרשת כהנים" (=אמור אל הכהנים, ויקרא כא), שכן כל אחת משתי הפרשיות נאמרה בדיבור משלה ולכל אחת מהן פתיח וסיום משלה.
רש"י פירש "וינזרו – אין נזירה אלא פרישה…יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם". רש"ר הירש עמד על הדמיון בין השורשים "נזר" ו"זור" והציע לפרש שלעתים הכהנים "מחויבים לפרוש מקודשי בני ישראל ולנהוג כלפיהם כזרים".
עוד פירש רש"י (בעקבות חז"ל) שהקדשים האמורים בפרשה זו הם התרומות (אף שטרם הוזכרו התרומות בתורה), שהן קדשי הגבול (רש"י ויקרא כב,י):
לא יאכל קדש – בתרומה הכתוב מדבר, שכל העניין דבר בה.
ופרשה זאת מלמדת את אשר אמרו חז"ל (בבלי ברכות ב,א):
בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכְּבַתּוּ מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכְּבַתּוּ מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה
הרלב"ג דייק מהנמקת התורה "כִּי לַחְמוֹ הוּא" את הטעם לכך שהערב שמש מספיק לכהן המתטהר לאכול בתרומה (ויקרא כב,ז):
וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא – הנה נתן טעם בהיותו מותר לאכול בתרומה תכף שהעריב שמשו, ואף על פי שהוא עדיין מחוסר כפרה, לפי שזה הקודש הוא לחמו אשר הוא אוכל אותו תמיד, ולזה לא החמירה התורה בו כחומר שאר קודשים.
נמצא שדרישת התורה מהכהנים להינזר מהקודשים אמורה גם בקדשי הגבול, אלא שחומרת ההינזרות מקדשי הגבול, שהם לחם חוקם של הכהנים, פחותה מאשר "חומר שאר קודשים". ועדיין, הדרישה מהכהנים להיות טהורים ברמה של מעורבי שמש על מנת לאכול בתרומה גרמה לכך שבאופן מעשי התרומה נאכלה לרוב בשעות הערב, וכפי שהסברתי בהרחבה במאמרי על השעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.
מממ"ו 