יונתן רבינוביץ
הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" מופיע (בהטיותיו השונות) 22 פעמים במקרא, מתוכם 21 פעמים בספר דברים, מתוכם 16 פעמים בפרשת ראה, עוד 3 פעמים במחצית הראשונה של פרשת שופטים (עד פרק יח), עוד פעם אחת בפרשת כי תבוא (בעניין הביכורים), ועוד פעם אחרונה בפרשת וילך (בעניין הקהל).
עוד ביטוי שנמצא פעמים רבות מאוד בפרשיות ראה ושופטים הוא "שְׁעָרֶיךָ". ביטוי זה הוזכר לראשונה בתורה בעשרת הדברות הן בספר שמות הן בספר דברים ("וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"), ולאחר מכן בשתי הפרשיות של קריאת שמע שבספר דברים ("וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ"), ולאחר מכן לא פחות מ14 פעמים לאורך פרשת ראה ועוד 5 פעמים במחצית הראשונה של פרשת שופטים, ועוד מספר פעמים בהמשך ספר דברים.
שני ביטויי המפתח הללו עומדים כמובן זה כנגד זה. הריכוז הגבוה של המופעים של שני הביטויים בפרשת ראה ובמחצית הראשונה של פרשת שופטים מאפשר לנו לסכם בקצרה את תוכנו של הקטע הזה ב"נאום המצוות" של משה בכך שהוא בא להסדיר את יחסי הגומלין בין "המקום אשר יבחר" לבין "שעריך".
כל נושא עבודת הקדשים ואכילתם בטהרה מתרכז ב"מקום אשר יבחר", ואילו החולין נאכלים "בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב,כא). פתיחת פרשתנו מלמדת שחרף ריכוז עבודת הקדשים במקום אחד, משפט התורה חייב להיות נוכח ונגיש מכל מקום:
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.
רש"י פירש "בכל שעריך – בכל עיר ועיר", אך מה בדיוק המשמעות של "שעריך"? ידוע לנו שבאיזור של שער העיר המקראית מתקבצים רבים, ובתוכם אלו שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי:
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות כ,ט; דברים ה,יג; וראה שם יד,כא; יד,כט; טז,יא; טז,יד; כו,יב; לא,יב)
וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם (דברים יב,יב; וראה שם יב,יח; יד,כז; יד,כט; טז,יא; טז,יד; יח,ו; כו,יב)
וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים יד,כט; וראה שם טז,יד; כו,יב)
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ (דברים טו,ז; וראה עמוס ה,יט)
מדוע מתרכזים כל אלה באיזור השער? שער העיר הוא המקום שממנו יוצאים לעבודה החקלאית בשדות שמחוץ לעיר, והוא המקום שאליו נכנסים בחזרה בסוף יום העבודה. וכמה יפה הוא דיוקו של רש"י (על פי חז"ל) בעניין המשא ומתן שניהל אברהם עם עפרון החתי (בראשית כג,י):
וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר
רש"י: לכל באי שער עירו - שכולן בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד לשרה.
אם עפרון השמיע את דבריו לבאי שער עירו, הרי אלה הם הנכנסים בשער (אונקלוס: לכול עאלי תרע קרתיה), אשר מן הסתם בטלו ממלאכתם בשדות שמחוץ לעיר.
ונראה אפוא שחלק מהמתרכזים בשער נמצאים שם על מנת להשכיר את עצמם כשכירי יום לעבודה מחוץ לעיר, ועל כן הזהירה התורה (דברים כד, יד-טו):
לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.
בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
בפירושו לבראשית יט,א הציע שד"ל שגם המשמעות השניה של המילה "שער" נגזרת מהיות השער מקום שבו מתרכזים אנשים רבים, ושבו מתקיים מקח וממכר:
היה דרכם להיקבץ בשער העיר ושם היו מוכרים וקונים כל מקח, ומזה נקרא המחיר שַעַר, כאמרם שער התבואה.
מטבע הדברים, במקום שבו יש תנועה ערה של אנשים וסחורות ושבו נרקמות עסקאות למיניהן, סביר שיתעוררו סכסוכים בין אנשים שיבואו בטענות איש על רעהו, ועלולים הדברים להתדרדר לעתים עד כדי תגרות. על כן נחוצה נוכחותם של השופטים והשוטרים "בכל שעריך", כדי להנגיש את שירותי המשפט לאנשים שזקוקים לכך ביותר.
אמנם, לא תמיד ניתן ליישב כל מחלוקת וכל סכסוך בערכאה המקומית, ועל כן מצווה התורה (דברים יז, ח-יג):
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.
וביאר הרמב"ן:
וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' – בין ענין רציחות, או דיני ממון, או פצע וחבורה, כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך, ודיבר הכתוב בהווה, כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות.
לדעת הרמב"ן, פשוטו של מקרא עוסק בסכסוכים בין אישיים העלולים להתעורר באיזור השער: "כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך". ומובנים הדברים לפי תיאור האווירה וההתרחשויות בשער העיר לעיל.
אולם לא כך הבינו חז"ל בעלי מדרש ההלכה, אשר דרשו בספרי:
דבר – זו הלכה.
למשפט – זה הדין.
בין דם לדם – בין דם נדה לדם זיבה לדם יולדת.
בין דין לדין – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות.
בין נגע לנגע – בין נגעי אדם לנגעי בתים.
דברי – אלו ערכים וחרמים והקדישות.
ריבות – זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת מצורע.
בשעריך – זה לקט שכחה ופיאה.
לפי חז"ל, הכתוב עוסק במחלוקות הלכתיות המתעוררת בבית הדין אשר מקום מושבו הוא בשער העיר, לאו דווקא בהקשר של ההתרחשויות הכלכליות המתקיימות בסמיכות. "דברי ריבות" כאלה אשר לא תהיה הסכמה בעניינם "בשעריך" יגיעו עד לבית הדין הגדול אשר מקום מושבו במקום אשר יבחר ה' ושם יוכרעו. "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט" – הרי הוא "זקן ממרא".
הרד"צ הופמן הביא סיוע לפירוש חז"ל מהמסופר במקרא על יהושפט מלך יהודה (דברי הימים ב, יט, ד-י):
וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשׇׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכׇל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר. וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט. וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם. וְכׇל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ.
ברור לחלוטין שפרשתנו עמדה בפני בעל ספר דברי הימים. יהושפט מינה שופטים "בְּכׇל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת", ומינה את בית הדין הגדול בירושלים "מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל". הפרשנות של בעל ספר דברי הימים ל"דברי ריבות בשעריך" תואמת את הבנת חז"ל: "כׇל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם (=השופטים שמונו בכל ערי יהודה הבצורות) בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים". מחלוקות הלכתיות "בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים" תגענה להכרעה בבית הדין הגדול בירושלים.
המשנה מלמדת בעניינו של זקן ממרא (סנהדרין יא, ב):
חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן', אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת.
הרי שדנים את השופט המקומי רק אם הורה הלכה למעשה כנגד ההכרעה שהתקבלה בבית הדין הגדול. אבל אם "שָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד" מבלי להורות כך הלכה למעשה – הרי הוא פטור.
אך האם מותר לו להמשיך וללמד לתלמידיו כדרך שהיה למד, כל עוד אינו מורה להם הלכה למעשה? לפי הרלב"ג (דברים יז,יא), הוא רשאי:
ולפי שאמר 'ועשית על פי הדבר', 'ושמרת לעשות', 'אשר יאמרו לך תעשה' למדנו שאינו מחוייב ללמד לתלמידיו כמו שיאמרו בית דין הגדול אך כשיורה הוראה למעשה יחוייב לו להורות על פי התורה אשר הורו סנהדרי גדולה.
אפשר שהרלב"ג למד זאת מהמסופר במשנה (עדויות ה,ו-ז) על עקביא בן מהללאל:
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.
אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל.
אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.
הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הַיָּרוֹק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בְחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיֹּרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין.
אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
אָמַר לָהֶם, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ [רע"ב: מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ דֻּגְמָתָהּ, כְּלוֹמַר גֵּרִים כְּמוֹתָהּ, לְפִיכָךְ הִשְׁקוּהָ, וְלֹא מִן הַדִּין. פֵּרוּשׁ אַחֵר, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ, עָשׂוּ דֻּגְמָא וְדִמְיוֹן וְהֶרְאוּ לָהּ כְּאִלּוּ מַשְׁקִים אוֹתָהּ מֵי הַמָּרִים, אֲבָל לֹא הִשְׁקוּהָ]
וְנִדּוּהוּ [רע"ב: לְפִי שֶׁזִּלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן], וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל [רע"ב: בְּעַרְבֵי פְּסָחִים כְּשֶׁנִּכְנָסִים לִשְׁחֹט פִּסְחֵיהֶם... לֹא הָיָה נִמְצָא בְּכָל הָעֲזָרָה מֻכְתָּר בַּעֲנָוָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל]. וְאֶת מִי נִדּוּ, אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.
אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ?
אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים. אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין.
מעניין לציין שיש התאמה מסויימת בין הדברים שעקביא בן מהללאל חלק בהם על דעת חכמים לבין פירוש חז"ל ל"בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ" כפי שהובא לעיל מהספרי:
"הוּא הָיָה מְטַמֵּא...וְדַם הַיָּרוֹק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין" כנגד "בין דם לדם".
"הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה... וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין" כנגד "בֵין נֶגַע לָנֶגַע".
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיֹּרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין" כנגד "ריבות" ("זו השקאת סוטה" - ספרי).
מכל מקום, לפני מותו עקביא אמר לבנו: "אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי". וביאר בעל ה"תפארת ישראל":
נ"ל דהיינו בלימוד. אבל במעשה היה צריך לעשות כמו שאומרים הרוב, דהתורה אמרה אחרי רבים להטות. והם היו בזמן הבית והסנהדרין גדולה, והמורה כנגדן דינו כזקן ממרה.
דברי ה"תפארת ישראל" הם על פי הגמרא בסנהדרין (פח,א):
ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל? מפני שלא הורה הלכה למעשה.
נמצא אם כן שעקביא בן מהללאל המשיך ללמד לתלמידיו כפי שהיה למד אף לאחר הכרעת הסנהדרין הגדולה, ומי לנו גדול כעקביא בן מהללאל "שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא" כמותו? ואם כך הרי מקורו של הרלב"ג ברור וגלוי במשנה.
וכמה גדולה ענוותנותו של עקביא בן מהללאל שאף על פי שעמד בשמועתו כל ימיו ושילם על כך מחיר אישי כואב באי מינויו לאב בית דין לישיראל, הפציר בבנו בשעת מיתתו לחזור בו "בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר", משום ש"אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין".
מממ"ו 