יונתן רבינוביץ
הקב"ה התגלה למשה בסנה בשם א-לוהי אבותיו (שמות ג,ו):
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים.
בכלל, זכרון האבות מודגש מאוד בפרקים הראשונים של ספר שמות (ב-ו), שבהם מוזכרים אברהם יצחק ויעקב לא פחות משבע פעמים. אך לאחר מכן אין (כמעט) זכר לאבות לאורך כל הספר (למעט עוד שני אזכורים בסיפור חטא העגל). בפרט, בעשרת הדברות התגלה הקב"ה לכל ישראל מבלי להזכיר את האבות (שמות כ,ב):
אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
אפשר שמשה רבינו רמז בעצמו להשמטה זו בדברים שאמר בספר דברים:
(ב) ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים
למי התכוון משה במילה "אֲבֹתֵינוּ"? רש"י פירש: "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ – בלבד כרת ה' וכו'" (וכך גם רוב המפרשים), ולפי זה הדברים מוסבים על דור המדבר. וכך אמנם ניתן להבין מסוף הפסוק: "אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" בניגוד ל"אֲבֹתֵינוּ" שמתו במדבר. אך אם כן, מדוע אמר משה "אֲבֹתֵינוּ" ולא "אֲבוֹתֵיכֶם"? הלא לכאורה עמרם אבי משה לא האריך ימים עד יציאת מצרים, ולא עמדו רגליו למרגלות הר סיני. כך לכל הפחות בדברים שהביא הרמב"ן (בשם חז"ל) על הפסוק הנ"ל שבו התגלה הקבה למשה בסנה בשם "אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ":
ודעת רבותינו: א-להי עמרם אביך, כאלו אמר אנכי א-להיך, ורצה ליחד שמו על הצדיק שמת לא על החי
עוד מפורש הדבר בדברי חז"ל המובאים ב"מדרש הגדול" (שמות ו,ג):
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ - נגלה עליו הקב"ה תחילה בקולו של עמרם אביו כדי שלא יתירא…באותה שעה שמח משה ואמר עדיין עמרם אבי חי, אמר לו הקב"ה: אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וגו' - בפיתוי באתי אליך שלא תתירא.
ונראה שהדבר עולה גם מדברי התורה עצמה בפרשת רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם של בני ראובן שמעון ולוי (שמות ו,יד-כז) שבה כתוב: "וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" (שם כ). לכאורה מי שנמנו שנותיו בפרשה זו (לוי קהת ועמרם) כבר לא היו בחיים כשמשה ואהרון עמדו בפני פרעה.
ואם כנים הדברים, שמא ניתן להציע שכשמשה אמר "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת" הוא התכוון לאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב.
עד ליציאת מצרים, לא היה דבר מלבד זכרון האבות והברית שנחתמה איתם שניתן היה ללכד סביבו את בני ישראל, אמנם לא תמיד בהצלחה. הלא משה ניסה לרומם את רוחם של הנאנקים תחת עול השיעבוד עם בשורת הגאולה שהובטחה לאבות (שמות ו,ח):
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'
אך בני ישראל לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
ומכל מקום, מובן מדוע נמצא ריכוז חריג של אזכורי האבות לפני יציאת מצרים.
ואילו ברית חורב נכרתה עם יוצאי ממצרים, אשר חזו במו עיניהם ביד החזקה ובזרוע הנטויה. אל בני הדור הזה התגלה הקב"ה בשם "ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". זכרון האבות עדיין קיים, כמובן, אך הברית של מתן תורה נכרתה בפניה ישירה אל החוויות שחוו בני הדור הזה בעצמם.
בהמשך ספר שמות, בספר ויקרא ובספר במדבר מוזכרים האבות כתריס בפני הפורענות במקום שיש חשש להפרת ברית חורב חלילה. במצב כזה, כמו בימים שלפני יציאת מצרים, כביכול אין במה לאחוז מלבד זכרון האבות. לכן מוזכרים האבות בעקבות חטא העגל (שמות לב,יג; לג,א), בתוכחה (ויקרא כו,מב), ובהקשר של חטא המרגלים (במדבר לב,יא). אמנם בספר דברים, בדברי משה על סף כניסת בני ישראל בלעדיו לארץ המובטחת, חוזר זכרון האבות ותופס מקום מרכזי בשיח. הלא הכניסה אל הארץ היא "…לְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט,ה).
מממ"ו 