יונתן רבינוביץ
פרשיות תרומה ותצוה נאמרו בדיבור אחד המתחיל בציווי על לקיחת התרומה למשכן (שמות כה):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי
דיבור זה הוא דיבור ה' אל משה הארוך בתורה, והוא ממשיך וכולל את כל הציוויים על מלאכת המשכן וכליו, בגדי הכהונה, ימי המילואים, קרבן התמיד ומזבח הקטורת וכו' עד לאזכור של חטאת הכיפורים בפסוק האחרון של פרשת תצוה (שמות ל,י):
וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַה'
לפי המדרש, דיבור זה המסתיים ב"חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה" נאמר בעצמו ביום הכיפורים (מדרש תנחומא תרומה ח):
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – אֵימָתַי נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שַׁלּוּם: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה… מִנַּיִן? שֶׁכֵּן עָלָה מֹשֶׁה בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאַתָּה מוֹצֵא, שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְכַּפֵּר לָהֶם, וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וּלְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (שמות לח,כא), שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּמִקְדַּשְׁכֶם.
רש"י הביא את דברי המדרש בצורה מקוצרת (שמות לא,יח):
אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קדם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחת, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחיל בנדבת המשכן, והוקם באחד בניסן
וראה גם רש"י שמות לג,יא.
גם לדעת הספורנו מעשה העגל קדם לציווי מלאכת המשכן, אלא שלדעתו הציווי לא היה דווקא ביום הכיפורים, אלא במשך ארבעים הימים האחרונים שבהם עלה משה להר סיני (ספורנו שמות כד,יח):
שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן
ואילו לפי הרמב"ן הפרשיות כתובות כסדרן, כפי שהסביר בתחילת פרשת ויקהל (שמות לה,א):
ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו לחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמתם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה
והנה לכאורה דברי משה עצמו בספר דברים מסייעים לדעת חז"ל שהציווי על מלאכת המשכן היה רק אחרי חטא העגל (דברים י):
(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'.
משה תיאר כאן דברים שאירעו "בָּעֵת הַהִוא", כלומר, אחרי חטא העגל והתנפלותו לפני ה' ותפילתו למען ישראל (שם ט, ח-כט). אם מדובר כאן בארון שעשה בצלאל, הרי שלכאורה כאן מתברר שהציווי על עשייתו בא רק אחרי חטא העגל. ואולם רש"י פירש:
ולא זהו הארן שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה ארון אחר.
נראה שפירושו מבוסס על כך שמהכתוב עולה כי עשיית הארון קדמה לעלייתו של משה ההרה עם הלוחות, ואם כן לא יתכן שמדובר בארון שעשה בצלאל שלא הוחל בעשייתו עד לאחר שמשה ירד מן ההר עם הלוחות השניות.
ואילו דווקא הרמב"ן (שדעתו כאמור שהציווי על מלאכת המשכן קדם לחטא העגל) העלה את האפשרות שהארון שעליו אמר משה שנצטווה על עשייתו "בָּעֵת הַהִוא" (אחרי חטא העגל) הוא הארון שעשה בצלאל (אלא שמדובר כאן על ציווי שני ונוסף המאשר מחדש את תוקפו של הציווי הראשון):
כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטוה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה שם: ועשו ארון עצי שטים (שמות כה,י), כי היא עיקר הכונה בכל המשכן, להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון, צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, הוא המצווה בו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו כאשר נצטוה מתחלה.
מממ"ו 