וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

לפי המסורה פרשת "ויצא" פרשה אחת היא ללא הפסקה של "פתוחה" או "סתומה" לאורך כל 148 פסוקיה (וסימנך: "מחנים", כמילה האחרונה בפרשה). וכמוה בכל התורה כולה רק פרשת "מקץ" (עם פחות 2 פסוקים).

בתחילת הפרשה ראה יעקב מלאכי א-לוהים בחלומו (בראשית כח):

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

על פי רש"י, יעקב ראה "החלפת משמרות" של מלאכים בדרכו לצאת מהארץ:

עולים תחילה ואחר כך יורדים – מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין בחוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו

גם בסוף הפרשה ראה מלאכי א-לוהים (שם לב):

(ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים. (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱ-לֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

ושוב על פי רש"י:

ויפגעו בו מלאכי – מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ

נחמה ליבוביץ עמדה על הצורך במלאכים שונים ללוות את יעקב בארץ ומחוצה לה:

לאמור: אין דומים דרכי אדם, קשייו, צרותיו ונסיונותיו בשבתו בארצו לקשייו, צרותיו ונסיונותיו בצאתו מארצו וממולדתו ושבתו בין זרים. למלאכים אחרים זקוק הוא כאן וזקוק הוא שם, אך תמיד ניתנים ליעקב מלאכים לשמרו.

פירושו של רש"י תואם אפוא למסורה, שרואה בכל פרשת ויצא יחידה אחת.

ואולם לא הכל תמימי דעים שהמלאכים שראה יעקב בסוף הפרשה הם הם המלאכים שראה עולים בסולם בתחילתה (על אף הדמיון בין שני הסיפורים והשימוש בשניהם בפועל "פגע" הנדיר יחסית, שמופיע רק עוד פעם אחת בכל ספר בראשית). הנה כך כתב הרמב"ם (מו"נ ב,מב):

וכן אני אומר גם בפרשת יעקב על דבריו "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב,כה), שזה בצורת התגלות, כיוון שהתברר לבסוף שהוא מלאך. והיא בדיוק כמו פרשת אברהם, שקדמה בה הודעה כללית, "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'..." (יח,א) , ואז החל לבאר כיצד היה הדבר. כך אצל יעקב אמר: "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים" (לב,א), ואז החל לבאר מה אירע עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שליחים ופעל ועשה, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ [וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר]" (שם,כד), וזה הוא "מלאכי א-להים" שנאמר עליהם בתחילה "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים", וכל ההיאבקות והדיבור האלה במראה הנבואה.

לפי זה, פגיעת המלאכים ביעקב בסוף הפרשה אינה אלא כלל שאחריו מעשה והוא פרטו של הראשון, כאשר המעשה הוא מאבקו של יעקב עם ה"איש" שבמסגרתו "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (לב,כו), ואין משמעות הפועל "פגע" בסוף פרשת ויצא כמשמעותו בראשיתה. פירוש זה פותר אמנם קושי שהעלה ר"י בכור שור בעניין המפגש עם המלאכים בסוף הפרשה (לב,ב): "שלא אמרו דבר הצריך שנכתב", שכן לפי הרמב"ם אמירת המלאכים באה בפרשת וישלח. ואולם קשה ליישב פירוש זה עם חלוקת המסורה (ודווקא החלוקה הנוצרית של פרקי המקרא תואמת לפרשנות זו), וגם רבינו אברהם בנו של הרמב"ם הסתייג מדברי אביו בעניין זה:

ולאבא מרי ז"ל במורה כי זה רמז לנבואה שיזכיר עוד בפרשת וישלח בהיאבקו עם המלאך; וזה קשה עלי לומר כן ובפרט לפי שביאר כאן רבים "מלאכי א-להים" ושם יחיד: "איש" ו"שמך" וקרא שם מקום אותה הנבואה פנואל וקרא שם (מקום נבואה) זו מחנים.

ואילו הרמב"ן (לב,ב) השיג על דברי רש"י מכיוון אחר לגמרי:

ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם, ושלח מלאכים אל עשו מרחוק ושם נאמר: "ויעבור את מעבר יבוק" (לב,כג) שהוא "יבוק הנחל גבול בני עמון" (דברים ג,טז) שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב, ואחרי כן ארץ אדום

אמנם דברי הרמב"ן הללו שמעבר יבוק נמצא "דרומית מזרחית לארץ ישראל" נראים תמוהים. אך דבריו כאן הם בהתאם להשגה שהשיג על פירושו של רש"י לשם "בנימין" (לה,יח):

בנימין – נראה בעיניי: לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשבא אדם מארם נהרים… בנימין – בן ימין, לשון: צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט,יג), ולפיכך הוא מלא

וכתב על כך הרמב"ן:

לא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים, שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל…ויעקב עבר את הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל, והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל, נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה

וגם לראב"ע (לב,ד) דברים דומים, וראה ב"הרחב דבר" לנצי"ב (לב,ג) שביטל את דברי ראב"ע ורמב"ן בעניין זה.

לפי הרמב"ן אפוא המלאכים שראה יעקב בסוף הפרשה לא היו מלאכי ארץ ישראל דווקא, אלא:

היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר אתם

ועדיין, הרעיון העקרוני הוא כפי שהסבירה נחמה ליבוביץ בדעת רש"י: "תמיד ניתנים ליעקב מלאכים לשמרו". הן בתחילת הפרשה הן באמצע שלה ("וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי" – לא,יא) הן בסופה חווה יעקב בעצמה שמלאכי א-לוהים מלווים אותו בהתמודדויות השונות שלו. הוא אשר אמר בסוף ימיו "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע" (מח,טז) והוא העניין אשר חורז את פרשת ויצא כולה.