יונתן רבינוביץ
איזו תכונה היתה לו ליהודה שהפכה אותו למנהיג הבלתי מעורער של אחיו? אפשר שרמז לכך נמצא בדברי הימים (א ה):
(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. (ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף.
ועוד יותר מכך בדברי יעקב על ערש דווי (בראשית מט,ח):
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ
ננסה לעמוד על משמעות הדברים. יש אשר פירשו "יוֹדוּךָ"="ישבחוך ויכבדוך" (חזקוני). אמנם רשב"ם הסתייג מפירוש זה בחריפות, והציע לפרש "יוֹדוּךָ" מלשון "הוד מלכות":
יהודה אתה יודוך – המפרש: ישבחוך אחיך, שטות בידו. אלא לפי שגינה את הראשונים ונטל מלכות מראובן ופיזר שמעון ולוי, אמר ליהודה, אבל אתה יתנו לך אחיך הוד מלכות. כמו שמוכיח סוף הפסוק: וישתחוו לך בני אביך. וכן: ונתתה מהודך עליו (במדבר כז,כ) – תן לו משירותך בחייך. וכן בדניאל: ולא נתנו עליו הוד מלכות (דניאל יא,כא). וכן בשלמה כתיב הוד מלכות: ויתן עליו הוד מלכות (דברי הימים א כ"ט:כ"ה) בדברי הימים.
יודוך – ימליכוך, כמו: יהודוך, כדכתיב: על כן עמים יהודוך (תהלים מה,יח)
ואולם אפשר שפירושו של הר"י אברבנאל מתאים לפשוטו של מקרא:
יהודה אתה יודוך אחיך ר"ל…שיודו במעלתך אחיך כי הנה עם היות שהאנשים יותר מקנאים במעלת אחיהם משהם מקנאים בזרים ובנכרים לפי שמפני האחוה יראה להם שהיה ראוי שיהיו שוים ושהוא מהעוול שהאחד ימשול על האחר בהיות אחים, הנה אחי יהודה כולם היו נכנעים אליו ומודים בממשלתו וזהו "אתה יודוך אחיך" כי לא היו מקנאים בו כמו שקנאו ביוסף
לפי הר"י אברבנאל, יהודה זכה באמון האחים על אף שלא היה לו יתרון מולד כלשהו שיקנה לו מעמד של מנהיג. יהודה ידע לחיות בקרב אחיו ולהיות מקובל עליהם. ושמא לכך התכוון בעל דברי הימים "יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו". לא "מאחיו" אלא "בְּאֶחָיו", כמועמד מוסכם להנהגה שהכל "מודים בממשלתו", בניגוד גמור ליוסף אשר עלה לגדולה רק לאחר שהתנתק מאחיו, אשר זלזלו בו והתייחסו אליו כ"קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים" (בראשית רבה צג,י).
ושמא משום כך הדגיש המקרא בעת קלקלתו של יהודה : "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח,א).
והנה, מעמדו הבכיר של יהודה זיכה את צאצאיו בני שבטו "לְנָגִיד מִמֶּנּוּ". ביטוי מפורש ראשון לכך נמצא בפרשת הנשיאים (במדבר ז), הנקראת בימי החנוכה, שבה המקריב ביום הראשון היה "נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שם יב). אמנם פרשת הנשיאים מאוחרת בכתוב לפרשת הדגלים (במדבר ב) אשר גם בה ניכר יתרונו של שבט יהודה המעותדים להוביל את המסעות (במדבר י,יד), אך ברור שפרשת הנשיאים קדמה לפרשת הדגלים בסדר התרחשות הדברים.
הלא פרשת הנשיאים וחנוכת המזבח פותחת "בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז,א), והיא נמשכה שנים עשר ימים. וביאר ראב"ע (במדבר ז,פט):
יתכן שתחלת הדבור, שהוא ויקרא אל משה (ויקרא א,א ), היה כאשר נשלמה החנוכה
הרי שמקומה הטבעי של פרשת הנשיאים היה בסוף ספר שמות, ואילו פרשת הדגלים באה רק אחרי סיום המפקד "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר א,א). אלא שפרשת הנשיאים אוחרה בכתוב עד לאחר פרשת הדגלים כיוון שסדר הקרבת הנשיאים היה בהתאם לדגלים ולמסעות, כפי שמובא בספרי (במדבר ז,י):
וַעֲדַיִן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה כֵּיצַד יַקְרִיבוּ, אִם לַמַּסָּעוֹת אִם לַתּוֹלָדוֹת, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יַקְרִיבוּ לַמַּסָּעוֹת… וַעֲדַיִן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה כֵּיצַד יַקְרִיבוּ נְשִׂיאִים, אִם כֻּלָּן כְּאֶחָד, אוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: יַקְרִיבוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם"
אך למעשה פרשת הנשיאים קדמה לדגלים, כך שפרשת הנשיאים היתה הפעם הראשונה שבה נקבע סדר הדגלים והמסעות. סדר זה עדין ביותר, ומשקף היטב את השיקולים הרגישים שנדרשים בכל פעם שיש צורך לקבוע מי יקדם למי.
בפרט אמורים הדברים במערכת שיש בה אילוצים "חיצוניים" שלא על פי הסדר ה"טבעי", כגון בסידור השבטים שבו היה צורך לדחות (חלקית) את סדר התולדה שלהם מפני האילוץ של הענקת מעמד בכיר לשבט יהודה ("לְנָגִיד מִמֶּנּוּ"), ומשום ששבט לוי זכה למעמד נפרד מכל שאר השבטים.
על כן ברור היה ומוסכם על הכל שראשון המקריבים מקרב הנשיאים היה חייב להיות נשיא שבט יהודה. אך מי ראוי לבוא אחריו, ביום השני? רש"י מביא על כך דברים מאלפים מפי חז"ל (במדבר ז,יח):
מה תלמוד לומר: "הקריב" בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים? לפי שבא ראובן ועירער ואמר: דיי שקידמני יהודה אקריב אני אחריו. אמר לו משה: מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר המסעות לדגליהם, לכך נאמר: הקריב את קרבנו, והוא חסר יו"ד, שהוא משמע "הַקְרֵב", לשון ציווי, שמפי הגבורה נצטווה "הקרב"
לפי דברי רש"י לא היתה לשבט ראובן טענה על כך ששבט יהודה זכה להקריב ביום הראשון, הלא "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". אך טענת שבט ראובן היתה "דיי שקידמני יהודה אקריב אני אחריו". טענה זו נשמעת צודקת ביותר, אלא שסדר ההקרבה נקבע לפי דגלים, המסודרים לפי ארבע רוחות השמים, שלושה שבטים לכל דגל.
ועל כן, שבט יהודה הקריב ביום הראשון משום שזכה לדגל ראשון, ועמו על דגלו (ואחריו בנשיאים) שבטי שני אחיו מבני לאה הצעירים ממנו (יששכר וזבולון). שבט ראובן זכה לדגל שני, ועל כן הקריב נשיאו רק ביום הרביעי. ועמו על דגלו אחיו שמעון הצעיר ממנו מבני לאה. השלים את דגל ראובן שבט גד, בכור זלפה שפחת לאה, משום שלא נותרו עוד שבטי בני לאה עצמה לצרף לדגל ראובן, מאחר ששבט לוי זכה למעמד נפרד. בדגל השלישי זכה שבט אפרים מבני יוסף בן רחל, ועמו על דגלו שבט מנשה אחיו (אשר על אף היותו בכור נאלץ להסתפק במעמד משני עוד מברכתו של יעקב). והשלים את דגלו שבט בנימין, צעיר בני רחל. בדגל הרביעי זכה שבט דן, בכור בלהה שפחת רחל, ועמו על דגלו שבטי בניהן הצעירים של שתי השפחות, אשר סודרו גם הם לא על פי סדר התולדה שלהם, וכפי שהסביר ראב"ע (במדבר א,כ):
והנה יש ללאה חמשה בנים, ויחסר אחד, והיו לה שני דגלים, השלימו הדגל עם בכור השפחה, וישימוהו עם דגל ראובן שגם הוא בכור. והדגל השני ליהודה, והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו. ולרחל דגל בפני עצמו, ואפרים במקום יוסף והוא קודם מנשה כדברי יעקב אבינו (בראשית מח,כ). והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור, ואחריו: אשר, ואם הוא קטון בשנים מנפתלי, בעבור היות הדגל לבן שפחת רחל, זאת המעלה לבן שפחת לאה
מממ"ו 