אני והוא הושיעה נא

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

חג הסוכות מוכר לנו מהתורה כחג האסיף (שמות כג,טז; לד,כב), כזמן שמחתנו (ע"פ ויקרא כג,מ; דברים טז,יד-טו) וכמובן גם כמועד שבו אנו מצווים לשחזר את ישיבתם של בני ישראל בסוכות כשיצאו ממצרים.

ואולם שכבת משמעות נוספת שאינה מפורשת בתורה התווספה לחג, הלכה למשה מסיני. מובא בגמרא (בין היתר בסוכה מד,א): "ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני". ברור שיש קשר בין שתי ההלכות הללו לדברים המובאים במשנה (ראש השנה א,ב) ש"בֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם". אם כן, מעבר להיות ימי חג הסוכות ימים של שמחה והודאה "בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", יש בהם גם מבט קדימה אל החורף הקרב הבא ואל גשמי הברכה שבהם תלוי היבול של השנה החדשה. התקוה והתפילה לגשמים מוסיפה לימי החג אופי מסויים של ימי דין, שבהם "נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם".

נמקד את דיוננו במצוות ערבה. תיאור המצווה במקדש מובא במשנה (סוכה ד,ה):

מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.

מובן היטב מדוע היו אומרים "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" בזמן שמקיפים את המזבח המעוטר במורביות של ערבה. הדבר מבטא את התפילה והכמיהה לגשמי ברכה בשנה החדשה. אך דברי רבי יהודה טעונים הסבר. מה המשמעות של "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא"?

לפני שנבאר את דברי רבי יהודה, נזכיר שמנהג ה"הושענות" שלנו נוסד כזכר להקפות שהיו עושים במקדש סביב המזבח, כפי שפסק הרמב"ם (הל' שופר סוכה ולולב ז,כג):

וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְהַנִּיחַ תֵּבָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַקִּיפִין אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

ואולם אם כך יש לשאול מדוע מיוסדים הפיוטים שאנו אומרים בעת ההקפות על המלים "הושע נא", ולא "הושיעה נא"? הלא גם לדעת תנא קמא וגם לדעת רבי יהודה היו אומרים "הושיעה נא" במקדש, ואם כן מניין בא לנו הנוסח "הושע נא" ומה ראו מתקני הפיוטים לזנוח את הנוסח המובא במשנה "הושיעה נא"?

והנה, רש"י (סוכה מה,א ד"ה אני והו) הסביר את דברי רבי יהודה כמכוונים כלפי שמות הבורא:

אני והו – בגימטריא אנא ה'. ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח (שמות יד,יט-כא):  וַיִּסַּע וגו', וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה, וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש - אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן: השם הראשון "והו" - וי"ו של וַיִּסַּע ה"א דכׇּל הַלָּיְלָה וי"ו דוַיֵּט, ושם השלשים ושבע הוא "אני" - אל"ף דמֵאַחֲרֵיהֶם ונו"ן ראשון דהֶעָנָן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוּחַ קָדִים.

מפורש אפוא שרש"י גרס בדברי רבי יהודה "אֲנִי וָהוֹ". ואולם התוס' (שם ד"ה אני והו) הקשו על פירושו:

ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו [='אני', 'והו'] דאמרינן להו טפי מאחריני ?

ועל כן הציעו התוס':

משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א,א) 'ואני בתוך הגולה' וקרא דכתיב בירמיה (מ,א) 'והוא אסור בזיקים' כביכול הוא בעצמו.

דברי התוס' מבוססים על דרשת חז"ל (פסיקתא דרב כהנא פסקא י"ג, דברי ירמיהו):

הדא היא דכתיב 'הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחר שלח אותו נבוזראדן... והוא אסור בזיקים' (ירמיהו מ,א), מהו 'והוא'? א"ר אחא כביכול הוא והוא. ודכוותיה 'ואני בתוך הגולה' (יחזקאל א,א), מהו 'ואני'? כביכול אני והוא.

נראה שהתוס' גורסים במשנה "אני והו" כרש"י, אלא שהם מסבירים שהחשיבות בשמות "אני והו" היא בכך שהם רומזים לדרשת חז"ל בעניין "אני והוא".

ומסיימים התוס' (שם):

והיינו 'הושענא' שיושיע לעצמו.

ויש לבאר את כוונתם.

והנה מובא בתלמוד הירושלמי (סוכה ד,ג):

ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיני מתניתא אני והוא הושיעה נא. אני והוא הושיעה נא.

ומבאר "קרבן העדה":

כן היא שנויה משנתינו 'אני והוא' באל"ף בסופו, דקאי על הקב"ה כדכתיב 'והוא אסור בזיקים' כביכול הוא עצמו אסור.

ולפי זה יש לגרוס בדברי רבי יהודה "אני והוא הושיעה נא" (וכך גם גורס הרמב"ם במשנתנו).

בהמשך שם מובא:

דרש רבי בא סרונגיה 'וְהוֹשִׁעַ ה' אֶת אׇהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה (זכריה יב,ז). והושע כתיב.

דרשת ר' אבא סרוגניה מאלפת ביותר. עיון בכל המופעים של צורות הפועל 'ישע' במקרא מגלה שהפסוק שהביא מהנביא זכריה הוא היחיד שבו מופיע "הוֹשִׁעַ" עם שין חרוקה אך בלי יו"ד, כך שניתן לקרוא 'הִוָּשַׁע' (בבניין נפעל). וכך יש לנקד את דרשתו: 'וְהִוָּשַׁע' כתיב.

לפי זה מובנים היטב דברי התוס'. הפיוטים שלנו מיוסדים על "הושע נא" ולא על "הושיעה נא" בהמשך לדברי רבי יהודה שבמקדש היו אומרים "אני והוא הושיעה נא", ובכך רומזים לדרשות חז"ל שכביכול השכינה מצטערת בצרותיהן של ישראל (וכפי שמובא בפירוש הרמב"ם למשנתינו). ועל כן זקוקה השכינה לישועה כביכול.

הנוסח "הושע נא" שבפיוטים שלנו משלב אפוא משמעות של "הוֹשִׁיעָה" עם "הִוָּשַׁע". הלא כפי שהביא ר' אבא סרוגניה, יש פסוק שבו אנו קוראים 'וְהוֹשִׁעַ' (עם שי"ן חרוקה) אף ש"הושע כתיב". ויש עוד כמה מקראות שבהם כתוב "הוֹשַׁע" (עם שי"ן פתוחה) במובן של "הוֹשִׁיעָה", כמו למשל "הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (ירמיה לא, ו). בכל המקראות הללו המשמעות היא "הוֹשִׁיעָה", אך לפי הכתיב ניתן לקרוא "הִוָּשַׁע". והיינו 'הושענא' שיושיע לעצמו, כביכול.

מן העת העתיקה ועד לימינו אנו ממש קיום החיים בארץ ישראל היה תלוי בירידת הגשמים ("לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"). התפילה לגשמים משקפת את מצבו של האדם, שהמשך קיומו תלוי בחסדי הטבע. עם התקדמות המדע, תחושה זו של תלות בטבע עומעמה במידה רבה עד שבימינו האדם עלול להרגיש שהוא כבר שולט בטבע. הנס העצום של הטפלת מי הים גרם לכך שאפילו רצף של שנות בצורת אינו מהווה איום משמעותי על קיום החיים בארץ, ובוודאי שלא כפי שהיה בעת העתיקה. והנה באה לה המגפה של שנת התש"פ, והזכירה לאדם הכל יכול כביכול שהוא עדיין תלוי בחסדי הטבע.

עת צרה היא ליעקב וממנה יִוָּשֵׁעַ. אנא ה' הושיעה נא. מי שאמר "עמו אנוכי בצרה", הוֹשַׁע נא וְהִוָּשַׁע נא.