זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

מתי נאמרה פרשת "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח" (שמות יב, מג-נ)? על פי מיקומה, היא באה אחרי יציאת מצרים (שם לז-מב) ואם כן היא נאמרה בט"ו בניסן לכל המוקדם. ואולם רש"י פירש: "בארבעה עשר בניסן נאמרה להם פרשה זו", ורמב"ן נימק את דבריו:

שהרי כתוב בסופה: "ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה'" (שמות יב,נ), ללמד עליהם שנמולו הם ועבדיהם. ואם כן היה, בדין להקדים הפרשה הזאת קודם: "ויהי בחצי הלילה" (שמות יב,כט). אבל הטעם, כי פרשת "החדש הזה לכם" (שמות יב,ב) נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו: "ויקרא לכל זקני ישראל ויאמר אליהם" (שמות יב,כא) – צוה אותם בחוקות הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר. והם האמינו: "ויקד העם וישתחוו" (שמות יב,כז). וסמך הכתוב לזה: ויהי בחצי הלילה (שמות יב,כט), לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה, חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח.

אמנם אם כך יש לשאול: מדוע נמסרו חוקות הפסח בשני מועדים שונים, חלקם בראש חודש וחלקם בי"ד בניסן, וכפי ששאל הר"י אברבנאל:

למה לא צוה ית' הדינים האלה שזכר בזאת הפרשה למעלה בפרשת החדש על מצות הפסח שהוא היה המקום הראוי אליו?

והנה הר"י אברבנאל עצמו שם לב לכך שבסיפור יציאת מצרים קרה דבר שככל הנראה לא נצפה מראש (שמות יב,לח):

וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד

לדעתו פסוק זה הוא המפתח להבנת מיקום הפרשה והמועד שבו נאמרה:

כתבו המפרשים שזאת הפרשה נאמרה ביום י"ד ויחשבו אם כן שנאמרה לענין פסח מצרים ולדורות. ואינו נכון בעיני אלא שנאמרה ביום ט"ו אחרי שאכלו את הפסח במצרים ויצאו לדרכם, כי לפי שראה יתברך שעלה עם ישראל ממצרים ערב רב מהמצרים שנתערבו עמהם, מהם כאוהבים ומהם שבאו להתגייר ומהם שבאו להתישב בתוכם כמו שהיו בארץ גושן ומהם נשכרים לעבוד עבודתם, לכן הוצרך יתברך לומר… זכור תזכרו כי לשנים הבאות בעשותכם את הפסח לא יאכל כל הערב רב הזה בו בחשבם שגם הם יאכלו בו כבני ישראל לא יהיה הדבר כן כי הנה "כל בן נכר לא יאכל בו". ואין פירוש בן נכר שיהיה מעם אחר שהרי הגר אוכל בפסח אע"פ שהוא מעם אחר כיון שהוא מאמין בתורת השם. אבל בן נכר הוא שבאמונתו הוא נכר בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול…והיה זה לפי שלא נתנה מצות הפסח אלא להקנותנו אמונה שלמה בו ית' ולא אכלו ממנו במצרים אלא המאמינים בו ובלתי מאמינים במזלות ובאלהים אחרים ולכן אין ראוי שיאכלו לדורות ממנו אלא המאמינים בתורת ה'

לפי הר"י אברבנאל פרשת "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח" באה במקומה הטבעי, והיא אכן נאמרה רק ביום ט"ו. תוכנה התווסף להלכות הפסח שנמסרו בפרשת החודש, בתגובה לתופעה של ערב רב שניצלו את הבוקה ומבוקה ומבולקה שנוצרו ביציאת בני ישראל ביד רמה מבית עבדים כדי לברוח גם הם ממצרים. תופעה זו חייבה התייחסות כדי להבהיר שאכילת הפסח אינה מיועדת למי "שבאמונתו הוא נכר בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול", גם אם יצא לחירות בעצמו בזכות יציאת מצרים.

לפי זה פרשת "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח" נאמרה לעניין פסח דורות. אמנם אם כן יש להסביר את הכתוב בסופה (אשר גרם לרמב"ן להסיק שהפרשה נאמרה בי"ד): "וַיַּעֲשׂוּ כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ". על כך אפשר להביא את דברי ראב"ע (אף שנדחו ע"י רמב"ן, והשווה לשתי תשובותיו של הר"י אברבנאל עצמו לשאלה זו):

טעם "ויעשו כל בני ישראל" וכבר הזכיר זה למעלה (שמות יב,כח), אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני, שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה, כי בפרשת רדת המן כתיב: שיקח צנצנת אחת ויתן שמה מן ויניחה לפני העדות (שמות טז,לג). ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות.