וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר

יונתן רבינוביץ

פתח בגוגל דוקס

חז"ל ביקרו את יעקב על התרפסותו, לכאורה, בפני עשו אחיו (בראשית רבה עה,ב):

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו - רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַח (משלי כה, כו): "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע". אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעְיָן לְהֵרָפֵס וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַצַּדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע, וּכְמַעְיָן נִרְפָּשׂ וְכִמְקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע...אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ בְּהַכְנָעָה כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב?

ואנמם התנהלותו של יעקב אכן מעוררת אי נוחות. אלא שיעקב הוא זה שכל כובד האחריות לשלום משפחתו היה מוטל עליו, וכדבריו (בראשית לג,יג):

הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי

המילה "עָלָי" עוד תחזור בדברי יעקב (מב,לו):

יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה

יעקב היה מוכן לספוג הרבה מאוד, להבליג ואף להתבזות, הכל כדי לשמור על משפחתו.

חז"ל אומרים על יעקב "שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו וְלֹא נִמְצָא בָּהּ פְּסֹלֶת" (שיר השירים רבה פרשה ד ד"ה "כלך יפה רעיתי" ). יעקב זכה למה שלא זכו אברהם ויצחק לפניו. הוא הגיע לכך בזכות נחישותו לשמור על משפחתו מאוחדת.

הדבר בא לידי ביטוי יותר מכל בתגובתו (או העדר תגובתו) למעשה ראובן (בראשית לה,כב):

(כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

לפסוק זה יש מערכת טעמים כפולה במסורה, תופעה ייחודית השמורה רק לפסוק זה ולעשרת הדברות!

למתבונן בספר תורה נראה פשוט שסיפור מעשה ראובן מסתיים במלים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", ואילו המלים "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" מתחילות פרשה פתוחה חדשה הפותחת במניינם של בני יעקב (שם, כג-כה). ואולם לפי ההטעמה המוכרת במסורה יש כאן פסוק אחד, עם "פסקא באמצע פסוק" המפרידה בין שני חלקיו.

בדרך כלל עיסוקם של בעלי המסורה הוא בפשט ולא בדרש. ונראה שכאן הרגישו בעלי המסורה שהסמיכות של "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" ל"וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" מחוייבת גם על פי הפשט הפשוט, וכדברי הרמב"ן:

וישמע ישראל - סיפר הכתוב ענותנותו כי שמע בחלל בנו יצועיו, ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל ימנה עמהם: ויהיו שנים עשר, והוא ימנה ראשון. ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד, כי אף על פי שהוא תחלת ענין, שבא למנות השבטים משנולדו כולם, רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו.

מיטתו השלמה של יעקב הושגה בזכות היכולת שלו להתמודד גם עם הכשלונות של ילדיו (אשר בחלקם נגרמו בעקבות כשלונות שלו עצמו). מעשהו של ראובן כמו גם מעשיהם של שמעון ולוי לא גרמו להרחקתם מהמשפחה. היכולת של יעקב להיאבק ולהתמודד לאורך זמן עם מציאות מורכבת הכוללת עליות ומורדות, כשהוא מוכן לעתים למחול על כבודו למען השמירה על שלום המשפחה ושלמותה – היא אשר זיכתה אותו בשם ישראל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".